על-ידי השמחה נעשית עבודת האדם נעימה יותר וממילא גם שלמה ומהודרת יותר * עניין השמחה צריך להיות בכל הג' קווים שעליהם העולם עומד - תורה, עבודה וגמילות-חסדים * על-ידי ריבוי שמחה יבקעו את כל ההעלמות וההסתרים

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

נאמר בגמרא (ברכות לא,א), "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם-הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו". אבל - מבהיר הרבי ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ג, כרך ז עמ' 32) - עניין זה הוא בנוגע לעניין של שמחה וזמרה סתם, מה-שאין-כן שמחה וזמרה שמביאה תועלת בעבודת ה' - לא רק שמותרת היא, אלא היא רצויה ומחוייבת.

זאת ועוד: על-פי הפתגם שכאשר חייל הולך למלחמה הולך הוא מתוך "מארש" (שיר-לכת), ודווקא על-ידי זה הוא מנצח במלחמה, הרי לא זו בלבד שהשמחה אינה מבלבלת ומפריעה ל'עבודה', אלא אדרבה, על-ידה נעשית ה'עבודה' מתוך נעימות ("געשמאק"), ואזי היא בשלמותה ובמילואה ובהידור.

יראה בהעלם, שמחה בגילוי

במאמר ד"ה "החודש הזה לכם" תשי"ד ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד, כרך יא עמ' 166) מבאר הרבי: העבודה דקיום המצוות בלבד אינה מספיקה, אלא צריך להיות גם העבודה בשמחה, דעניין השמחה הוא עיקר גדול בעבודת ה' (שהיא הכלי לאהבה בתענוגים). ואף-על-פי שנאמר (תהילים ב,יא), "עיבדו את הוי' ביראה" - והרי יראה ושמחה הם הפכים, שיראה הוא עניין של כיווץ ושמחה הוא עניין של התפשטות - הרי בפסוק זה עצמו מסיים "וגילו ברעדה", דהיינו שהיראה צריכה להיות בהעלם, ובהתגלות צריך להיות שמחה דווקא.

וממשיך הרבי ומבאר (שם):

עניין השמחה צריך להיות בכל הג' קווים שעליהם העולם עומד שהם תורה, עבודה וגמילות-חסדים. וטעם הדבר שמכיוון שקיום המצוות מטרתו לפעול המשכת גילוי אלוקות בעולם, לכן על הקיום להיות בשמחה דווקא, מכיוון שכל גילוי הוא על-ידי שמחה דווקא.

"מטבעו, שמח ביותר"

"בכלל היה הרבי - הריי"צ - מטבעו (אפילו מצד טבע גופו) שמח ביותר, וגם כאשר מצד כמה סיבות לא היה מקום לשמחה, היה משתדל תמיד לצמצם ולהעלים את הדבר, כדי שלא לבלבל את הזולת" - סיפר הרבי בהתוועדות י"ט בכסלו תשי"ד ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד, כרך י עמ' 245).

והרבי סיים:

זהו אפוא מה שנדרש מאיתנו: בין אם נמצאים ב"טור המסדר", ובין אם נמצאים מאחריו, מלפנים או מאחור - צריכים להתאזר עם מעט קבלת עול, "כחודה של מחט", ועם ריבוי שמחה, ובכוח זה יבקעו-יפרצו... את שיירי ההעלמות... וההסתרים... ויעמידו את עצמם במקום שמשם יקחו אותנו להמעמד ומצב ד"לכו ונלכה באור הוי'".

על מה יש לשמוח?

בהתייחסו לדברי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שאנו הולכים לקראת משיח-צדקנו, וכאשר הולכים לקראת משיח צדקנו, יש ללכת בשמחה - אמר הרבי ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד, כרך יא עמ' 242) דלכאורה, כאשר אדם עושה חשבון, אליבא דנפשיה, ממעמדו ומצבו - יכול לחשוב: מצד איזה עניין יכול הוא להיות בשמחה?

מצד מצבו בעצמו - ידע אינש בנפשיה כו', ואפילו מצד התורה ומצוות שמקיים - הרי אין הוא מרגיש מה שנפעל על-ידי קיום התורה ומצוות שלו, שהרי בזמן הזה כל העניינים הם באופן של "מתן בסתר", וכמונח בתיבה סתומה; אם-כן, כיצד יכול הוא להיות בשמחה?

והמענה לזה - הסביר הרבי - בעובדה שכל ההמשכות נעשות כבר עתה, בזמן הגלות, ולעתיד-לבוא יתגלו העניינים שנמשכו על-ידי קיום התורה ומצוות בזמן הזה דווקא. וכאשר עושים חשבון, שלאמיתו של דבר כל העניינים ישנם כבר עתה, וסוף-כל-סוף הם יתגלו - הדבר מביא לידי שמחה.

בהמשך (שם עמ' 243) הקשה הרבי:

מכיוון שבינתיים הכול הוא בהעלם, נמצא שבפועל אין בידינו שום דבר, נשאלת אפוא שוב השאלה: מצד איזה עניין תהיה שמחה?

והרבי ענה על כך:

יש לכך עצה - כאשר יש צימאון לגילוי אלוקות, הרי צימאון זה גופא מרווה במקצת, כיוון שהצימאון מרומם את האדם לאותה מדריגה שאליה הוא צמא, כמאמרו של הבעש"ט "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".

בשמחה וטוב לבב

"ותשואת-חן על הניגון וכו' ויעבוד ה' בשמחה וטוב לבב" - כתב הרבי בחורף (צילומו ב'התמים' גליון כז עמ' 46) לאחד ממלחיני הניגונים לכבוד י"א בניסן תשמ"ב.

על מכתבו של הרה"ח ר' אפרים וולף ז"ל, מכ"ח בתשרי תשכ"ח, ציין הרבי (תשורה ל"ג בעומר תשס"ב עמ' 49): "כמובן וגם פשוט להמשיך בעבודתו בשמחה וטוב לבב וה' יצליחו".

לטובת העבודה

ונחתום בביטוי נוסף של הרבי (בהתוועדות י"ט בכסלו תשי"ד; 'תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד כרך י עמ' 258) בדבר חיוניותה של השמחה:

וכאן ישנה הברירה לקחת את כל העניינים מיום זה מתוך שמחה - כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שטובת העבודה דורשת לעשותה בשמחה, שאז נעשית העבודה במהירות יותר ובאופן טוב יותר.