עמדה שבועית

אם נלחמים לא נכנעים

אנחנו משדרים שדרים כפולים. מצד אחד נלחמים ומצד שני נסוגים. איך אפשר להכניע טרור אם אנו במו-ידינו מוכיחים למרצחים שהטרור משתלם ומניב הישגים?

אין חולק שהיה צודק לחלוטין לפגוע בראשו של רב-המרצחים העזתי, מי שנתן את ההשראה והעידוד ה'רוחני' למתאבדים רוצחי אנשים, נשים וטף. אין ויכוח שדינו של ארכי-טרוריסט זה אחד הוא, כפי שאמר שמואל לאגג מלך עמלק: "כאשר שיכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך". הדיון שהתפתח אצלנו, ושבו נחצו הקווים המסורתיים בין 'שמאל' ל'ימין', אינו על הצדק שבמעשה החיסול אלא על מידת התבונה שבו. כלומר, עד כמה היה חכם לנקוט צעד זה, שבדרך-הטבע אמור לגרור מעשי-נקמה קשים.

במערכת הביטחון טוענים, שאף-כי בטווח הקצר צפויה בהחלט עלייה בניסיונות הפיגוע (היו-לא-תהיה), הרי לטווח ארוך זו הייתה פעולה מוצדקת ויעילה, שפוגעת פגיעה קשה בארגוני הטרור. מנגד טוענים המבקרים כי חיסול מסוג זה עלול להצמיח הנהגה רצחנית וקיצונית עוד יותר. קשה להכריע בוויכוח הזה. ראשית, אין בידנו המידע המודיעיני הדרוש. שנית, בסופו של דבר אלה הערכות לכאן או לכאן ולא מדע מדוייק.

מטרה לא-ברורה

הבעיה המטרידה יותר קשורה לעובדה שהחיסול הזה הוא צעד נקודתי נכון בתוך הקשר לגמרי לא-ברור. במלחמה אמורה להיות מטרה ברורה – להכניע את האוייב. כאשר הולמים באוייב, השאיפה היא לשבור את כוחו, להכאיב לו עד אבדן כוחות, להכות בו עד שיתייאש. המהלומות הנקודתיות נועדו לשרת את היעד ולהביא את האוייב להרמת ידיים.

מבחינה זו, העובדה שחיסולו של מנהיג החמאס חולל סערת-נפש עזה כל-כך במחנה האוייב היא עדות ליעילותה של הפעולה. אם הם זועקים כל-כך מכאב, סימן שפגענו במקום כואב, ולא במחרטה זניחה או בבניין נטוש. עכשיו צריך להגביר את הלחץ, להכאיב בנקודות רגישות נוספות, עד שייכנעו ויניפו דגל לבן. לזה קוראים ניצחון, למי ששכח.

אבל אנחנו משדרים שדרים כפולים. רגע אחד מכים באוייב ורגע שני מפייסים אותו. מצד אחד נלחמים ומצד שני נסוגים. אם אך מתחילה להסתמן תחושה של ניצחון על הטרור, ומתחילה לחלחל בלב האוייב ההכרה כי הובס במערכה, הוא מקבל פתאום במתנה מן השמים הישג שלא חלם עליו בחלומותיו הוורודים ביותר – עקירת יישובים ונסיגה ישראלית.

איך אפשר להכניע טרור אם אנו במו-ידינו מוכיחים למרצחים שהטרור משתלם ומניב הישגים? במקום שכל פרץ של טרור מצידם יסתיים בתבוסתם המוחלטת ובהרחקתם משאיפותיהם הלאומיות, אנו עושים בדיוק את ההפך, ומנחילים להם הישגים. כך היה אחרי גל האלימות הראשון, שכאשר הוכרע כמעט לחלוטין הענקנו למחבלים פרס משמים – הסכם אוסלו. וכך מסתמן גם עכשיו, בדמות תכנית ה'הינתקות'.

על-כן נואלת היא הטענה ש"לא הצלחנו לנצח את הטרור". בהחלט הצלחנו, כאשר נלחמנו, אבל ברגע שמנחילים הישגים מדיניים לטרור, וכאשר כל גל אלימות נוסף מסתיים בהישג נוסף של המחבלים ובנסיגה נוספת שלנו – אין כל ערך למלחמה בטרור.

עד הניצחון

 את האמת הפשוטה הזאת זעק שנים רבות הרבי מליובאוויטש. לכן התנגד בתקיפות רבה כל-כך לכל ניסיון של ניהול משא-ומתן עם המחבלים. הוא טען שעצם השיחות וניהול המשא-ומתן הוא עידוד לטרור, ובזה עצמו מסכנים את חייהם של יהודים. במחבלים ובמרצחים צריך להילחם מלחמת-חורמה ולא 'לדבר' איתם ולהקנות להם תחושת הישג והצלחה.

עובדה היא שאחרי שפל בפעולות הטרור הננו עדים לעלייה בניסיונות הפיגוע, ואף לניסיון לבצע מגה-פיגוע (שנמנע בנס) בנמל אשדוד. זה קורה דווקא אחרי ההצהרות על הנסיגה ופינוי היישובים. אולי סוף-סוף יבינו שהגיע הזמן להפסיק 'להינתק' ולהתחיל להילחם עד הניצחון.

בציפייה לגאולה

"לעתיד לבוא אמר הקב"ה: אני נותן שניהם (את ההוד וההדר) למשיח, שנאמר... הוד והדר תשווה עליו. ולא למלך המשיח בלבד הוא נותן, אלא לכל מי שהוא יגע בתורה"

 (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתסב)

יש חדש

קמחא דפסחא

בתי-חב"ד ברחבי הארץ מנהלים בימים האלה את מפעל 'קמחא דפסחא' המסורתי. השנה, לנוכח המצוקה הגוברת, הציבור נקרא לתרום ביד רחבה, בכסף, במזון, בבגדים וכדומה, כדי לשמח את לב המשפחות הנזקקות ולאפשר להן לערוך את החג כראוי. פרטים בבתי-חב"ד.

כמיטב המסורת של השנים האחרונות, גם השנה עורכים שליחי חב"ד סדרים ציבוריים לתרמילאים הישראלים. סדרים רבי-משתתפים יהיו בנפאל, בתאילנד, לרגלי ההימליה, בסין, ביפן, בהונג-קונג, בסינגפור, בפיליפינים, בקפריסין, בפרו, באוסטרליה ובמקומות נוספים.

תרופות כשרות

מי שנזקק לתרופות בימי הפסח, יכול להיעזר בחוברת התרופות הכשרות לפסח שיצאה-לאור מטעם המחלקה לדת ולכשרות של שירותי בריאות כללית. רשימת התרופות אושרה על-ידי ועדת רבנים מיוחדת ונציגי גופי הכשרות. רצוי להציגה לפני הרופאים כדי שיבחרו תרופות כשרות לפסח.

הפקות לחג

סדרת הפקות חדשות בתקליטורי מחשבי ובקלטות וידאו: תעלומת אבני החושן (א-ב), סיפור עלילתי מרתק מימי המהר"ל מפראג, בהפקת ניצוצות של קדושה. סבא של שבת, מאת אריאלה סביר, חוויית השבת לגיל הרך. ללמוד וליהנות, מבית גרינטק מדיה, הכרת האותיות ויסודות הקריאה, בעזרת סרטונים חביבים. טל' 1-700-704120.

שלחן שבת

הבדיקה שלפני ההקרבה

פרשת ויקרא עוסקת בדיני הקרבנות. בתחילת פרשתנו מופיע הפסוק הכללי המבטא את עניין הקרבנות: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה, מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם".

ידוע פירוש הפסוק על-פי תורת החסידות: התורה אינה מדברת כאן רק על הקרבת הבהמה הגשמית על-גבי המזבח, אלא על עבודתו הרוחנית של האדם בתוך נפשו, בדרך להתקרב אל הקב"ה. וזה פירוש הפסוק: "אדם כי יקריב" – כאשר האדם רוצה להתקרב אל ה', עליו לעשות "מכם קרבן לה'" – עליו להעלות לה' חלק ממנו. וזאת "מן הבהמה" – הנפש הבהמית שבקרבו.

בכל פינות הנפש

בהקרבתה של בהמה גשמית על-גבי המזבח נדרשה בראש-ובראשונה בדיקה – לוודא שהבהמה תמימה ואינה בעלת-מום. גם בעבודת ה' נדרש עניין זה – האדם צריך לבדוק ולוודא שנפשו הבהמית בשלמותה עולה ומתקרבת לה' ושלא נותרו חלקים ממנה שאינם משתלבים בתהליך ההתקרבות.

זו תחילת העבודה – לבדוק בכל פינות הנפש, בשכל, במידות ובפרט במחשבה, בדיבור ובמעשה. יש למצוא ולאתר את כל הדברים שאינם ראויים ולתקנם. בדיקה זו צריכה להיעשות לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך אכפתיות אמיתית. כך תהיה הבדיקה שלמה וגם התיקון יהיה כדרוש, שכן האדם יודע שהדבר נוגע לחיי נפשו.

תיקון העבר

כשאדם עורך חשבון-נפש אמיתי, יתברר לו שאף אם ברגע זה אין הוא בעל עבירה, עדיין הוא נושא עליו את חטאי העבר, בבחינת "וחטאתי נגדי תמיד". החטאים שחטא במשך חייו, משחר נעוריו, עדיין נשארו, משום שטרם תיקן אותם לחלוטין.

ההוכחה לזה - לו היה שב בתשובה שלמה על חטאי העבר ומתקן אותם לגמרי, הייתה עבודת ה' שלו צריכה להיות בעוצמה רבה פי כמה וכמה. אדם העושה תשובה שלמה חש צימאון עצום לקב"ה, הנובע מעצם העובדה שקודם-לכן היה רחוק מאור הקדושה, ולכן הוא משתוקק לקב"ה כאדם שהיה במדבר יבש ועכשיו מגיע למים. כל עוד אין בו הצימאון הזה, סימן שעדיין לא תיקן לגמרי את פגמי נפשו.

תלוי בנו

אדם העושה בדיקה אמיתית כזאת ומגיע למסקנה שעדיין יש לו כל-כך הרבה לתקן, עלול להתייאש ולחשוב שאין הוא יכול להתקרב לה'. רומזת התורה: "מכם קרבן לה'" – מכם ובכם תלוי הדבר להיות קרבן לה'. אין הדבר תלוי אלא באדם עצמו, ואין לפניו שום מניעה אמיתית להתקרב אל ה', שכן הקב"ה אינו תובע מהאדם לעשות דברים שמעל ליכולתו.

חז"ל אומרים שכל אדם מישראל יכול לשאוף להידמות לאבותינו – "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי, אברהם יצחק ויעקב". אין הדבר תלוי אלא ביהודי עצמו, וכאשר ירצה באמת 'להקריב ' את נפשו הבהמית לקב"ה, אכן יזכה להיות קרוב אל ה' כקרבן העולה עד הדרגות העליונות ביותר.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 206)   

אמרת השבוע

נושא עוון

כאשר היה רבי שלום מפרוהבישט אברך צעיר ראה בבית-מדרשו של רבי נחום מצ'רנוביל יהודי העומד לפני ארון-הקודש וממרר בבכי. שאלו לסיבת בכיו וסיפר שנכנס זה עתה לחדרו של הצדיק וביקש תיקון על חטאיו, ורבי נחום אמר לו שאינו יכול לתת לו תיקון. ראה רבי שלום את שיברון-ליבו ואמר לו: "אני מקבל עליי את כל עוונותיך ותיקונם".

לאחר זמן ראה רבי נחום את האיש והבחין ששורה עליו רוח טהרה. שאלו מה עבר עליו וסיפר את הדברים. קרא רבי נחום לרבי שלום ושאלו איך העז לקבל עליו אחריות כזאת. השיב רבי שלום: "חז"ל אומרים שאדם צריך להידבק במידותיו של הקב"ה, ואחת ממידותיו היא שהוא 'נושא עוון'. לכן כשראיתי את ייסורי-נפשו של היהודי, קיבלתי עליי את עוונותיו".

מן המעיין

בירור הנפש הבהמית

קירוב הכוחות

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא א,ב). עניינו של קרבן הוא קירוב הכוחות והחושים לה'. לכן "אדם כי יקריב" - כאשר ירצה להתקרב לה' – "מכם קרבן לה'" – לא יהיה הקרבן רק בהמה גשמית, אלא יקריב גם "מכם", ממנו עצמו, מהנפש הבהמית שבו.

 (לקוטי תורה)

כולו קודש

אם בעת הקרבת הקרבן האדם מקריב גם את ה"אדם" שבו, שיהיה כולו קודש לה', הרי זה קרבן; אבל אם רוצים לצאת ידי חובה בהקרבת הבהמה בלבד, אין זה אלא "קרבנכם", אך לא קרבן לה'.

(של"ה הק')

לבחון את המטרות

אדם שבא להקריב את עצמו ולמסור את נפשו, עליו לברר היטב שאכן הדבר נעשה בעבור הקב"ה, שהמטרה אכן נעלית ונכונה. כי פעמים רבות אנשים מבזבזים את זמנם וכוחותיהם למען דברים שאין בהם כל תוכן.

(הרב יהודה לייב איגר)

החושך נדחה מאליו

כאשר הנפש האלוקית מתחזקת בלימוד התורה, ממילא נחלשת הנפש הבהמית, ללא כל התעסקויות. האדם אינו צריך לעסוק בגירוש החושך, אלא החושך נדחה מפניו ממילא.

(ספר המאמרים קונטרסים)

באדם ובבהמה

"אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים לו,ז). אנו מבקשים שאור ה' יתגלה לא רק ב"אדם" – בנפש האלוקית, אלא גם ב"בהמה" שבאדם – בנפש הבהמית.

(תורה אור)

יתרון הבהמה

מידותיה של הנפש הבהמית חזקות ממידות הנפש האלוקית, כשם שהבהמה חזקה מן האדם. כאשר הנפש הבהמית נכללת בנפש האלוקית, נעשות מידותיה גדולות יותר משהיה קודם-לכן. זהו שנאמר במדרש: "טוב" – זה יצר טוב, "מאוד" – זה יצר הרע, שכן כאשר מבררים את מידותיה של הנפש הבהמית מגיעים ל"טוב מאוד".

(לקוטי תורה)

הקרבת הרצון

"אם עולה קרבנו... יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (ויקרא א,ג). את הרצון צריך להקריב לפני ה', בבחינת "בטל רצונך מפני רצונו". עיקר הכוונה בהקרבת הקרבן היא לבטל ולהקריב את רצון האדם לעבודת ה', שכל כוחותיו החומריים והרוחניים יהיו נכנעים ומסורים לה'.

(הכתב והקבלה)

גילוי הכסף

הכסף נמצא במעמקי האדמה. מוציאים אותו משם ומנקים אותו מן הפסולת שדבקה בו. זה רמז לאהבה (כסף מלשון כיסופים ותשוקה). לנפש הבהמית יש חוש אהבה מטבעה. יש להוציא אהבה זו ממעמקי הנפש הבהמית, לנקותה ולהעלותה לעבודת הבורא.

(ספר המאמרים קונטרסים)

מעשה שהיה

סדר בכלא הסורי

חודשיים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים השתחרר נח הרץ מחיל-האוויר, לאחר חמש שנות שירות כטייס קרבי. בעיצומו של היום הקדוש הוזעק לבסיס וכעבור שעות אחדות כבר היה באוויר, מסייע לכוחות הקרקע שהתקשו לעמוד מול המתקפה הסורית בגולן.

בחג-הסוכות, לאחר חמישה ימי קרבות קשים, פגע טיל סורי פגיעה ישירה במטוסו של נח. המטוס החל לצלול למטה. הכרתו של נח אבדה לכמה שניות. למזלו התעורר והספיק למשוך בידית ההפלטה. הוא נחת על הקרקע, בחבטה עזה, היישר לידי החיילים הסורים.

נח, שנפצע בצניחתו, נלקח לאשפוז. שם נקטעה רגלו הימנית, עד מעל לברך. כעבור ארבעה ימים נקשרו עיניו בבד שחור והוא נגרר החוצה – אל בית-הכלא אלמאזה הידוע בדמשק.

את החודשים הבאים בילה שם, בבדידות קשה, בתוך תא צינוק קטן, בלי מיטה וחלון, עם דלת ברזל הננעלת מבחוץ. את לילות החורף הקרים עשה על הרצפה, מנסה להתחמם בשתי שמיכות דקות. כל זאת כשרגלו קטועה והתחבושות המזוהמות מוחלפות לעיתים רחוקות בלבד.

לילה אחד נפתחה הדלת ונח הובל שוב, בעיניים מכוסות, לקומה אחרת בבית-הכלא. הושיבו אותו על הרצפה והסירו מעיניו את הכיסוי. להפתעתו גילה כי הוא נמצא בחדר גדול עם עוד עשרים ושניים שבויים ישראלים, רובם אנשי חיל-האוויר שהכיר. שם עשה את שארית ימי השבי.

בימי שבתו בכלא כתב יומן אישי מרגש. היומן כולל תיאור של חג-החירות בשבי. ביום שחרורו הסתיר את דפי היומן בתוך הרגל התותבת, וכך הצליח להבריחם ארצה (כדאי לזכור כי מדובר בחבורה שמתוכה רק אחד או שניים היו שומרי מסורת וחלק ניכר ממנה בני קיבוצים):

"17.3.74 (כ"ג באדר תשל"ד). עוד שלושה שבועות פסח. מתחילים לחשוב על מצות מהבית, ובכלל מה תהיה צורתו של החג. המצות הן נושא ראשון לוויכוח רציני בינינו. חלק טוענים שחייבים ללחוץ על הסורים בכל שיטה אפשרית לתת לנו מצות לפסח. אחת הסיבות לרצון ללחוץ עליהם היא לבחון את כוחנו נגדם. כמו-כן, יש בינינו הסבורים שהגיע הזמן להרים ראש ולהיות גאים יותר. מציעים להודיע לסורים שאם לא יהיו בפסח מצות, נשבות רעב. אחרים חושבים שעדיין מוקדם להילחם; ושנית, אם כבר לשבות רעב – יש דברים חשובים יותר.

"הוויכוחים סוערים ולא מסודרים. הצבעות נערכות. באופן כללי מורגש צורך בגוף מרכזי שיארגן את העסק. מחליטים להקים ועד, שתפקידו לרכז בעיות, להציגן או לפתור אותן במידת האפשר. כמו-כן, הוא יהיה אחראי למגע יום-יומי עם הסורים ולקשרים עם הצלב האדום.

"27.3.74 (ד' בניסן). הדלת נפתחת ומוכנס ארגז מלא מגבות. בהתחלה זה נראה לנו כשיפור תנאים רגיל, אך פתאום מגלה מישהו כתובת בעברית על המגבת. שמחה כללית. הגיעו חבילות מהבית! לא שכחו אותנו שם!

"באותו ערב נפתחה הדלת כמה פעמים וקיבלנו לבנים, נעלי-בית, מברשות-שיניים ומסרקים. קצת מזון ממותק מתוצרת 'עלית', והחשוב מכול - ציוד לפסח. בעיית המצות נפתרה מפני שפשוט קיבלנו מצות. כמו-כן הגיעו חרוסת, כיפות, טלית וסידור תפילה. למחרת הגיעה חבילה שבה שני ספרי תנ"ך קטנים. הרבנות הצבאית הייתה בסדר גמור.

"30.3.74 (ז' בניסן). פסח מתקרב ועדיין אין לנו הגדות. עמוס וגרבר נרתמים לעבודת החיבור. החומר נלקח מהתנ"ך ומהזיכרון. החברה מתחילים לשכפל בסתר את הכתוב. בכוונתנו לערוך סדר כמו שצריך. יש קצת ויכוחים בין הקיבוצניקים והמסורתיים על נוסח ההגדה ואופי ה'סדר'. הנטייה הכללית היא לעשות סדר מסורתי, על-פי ההלכה.

"שבוע ההכנות לפסח כלל כינוס מקהלה, שעבדה על כמה שירים ותפקידה להוביל את השירה בחג. כמו-כן צבירת מזון במשך השבוע, כדי לשפר את האוכל לחג.

"6.4.74 (שבת, י"ד בניסן). ליל-הסדר. פסח ראשון בשבי. לבשנו בגדים חגיגיים [חולצה לבנה מהבית]. מסובים ליד שולחן ערוך, עם מפית לכל אחד. מצב-הרוח, כבר בתחילת הערב, מרומם. הודעה מוקדמת נמסרה לסורים שהערב יהיה כאן שמח.

"בראש השולחן יושב לואי, האחראי לניהול הסדר. לידו עמוס, מתקן ובודק שהכול בסדר. מתחילים לקרוא בהגדה על-פי התכנית. גרבר, הצעיר שבינינו, שואל את הקושיות. המקהלה שרה נהדר והשירה סוחפת את כולם. מגיעה שעת הסעודה. אחרי האוכל ממשיכים בקריאת ההגדה עד סופה. ישבנו ליד השולחן כשלוש שעות, ובסיום הערב סידרנו קצת מקום וארגנו ריקודים. היה המון רעש ושמחה. הסורים פתחו את הדלת כמה פעמים במשך הערב, מתקשים להבין איך אפשר לשמוח בשבי.

"בהמשך הערב נאמרו שתי ברכות מיוחדות. אחת מהן חוברה על-ידי עמוס: 'הרחמן הוא יברך ויפדה במהרה בימינו את כל חיילי צה"ל הנתונים בשביה המרה והקשה והאכזרית, בבורות הכלא אשר בגלות דמשק, ויאחדם במהרה בימינו עם בני-משפחותיהם אשר בציון, השתא ובעגלא, בזמן קריב ובמהרה בימינו, פדויים לציון ברינה, אמן'".

כעשר שנים לאחר שחרורו מהשבי חולל נח הרץ שינוי בחייו וקיבל עליו עול תורה ומצוות.

(על-פי 'עת לחשוב')

דרכי החסידות

סוד הקרבן

קין והבל, נח, האבות - כולם הקריבו קרבנות. אחת העבודות העיקריות במשכן ובמקדש הייתה הקרבת קרבנות. וגם עכשיו, התפילות שאנו מתפללים אינן אלא תחליף - לא מושלם! - לקרבנות שהיו מקריבים בבית-המקדש.

בעניין הקרבנות יש מילה החוזרת ונשנית הן אצל מפרשי התורה והן בספרי הקבלה. מילה זו היא: 'סוד'. הרמב"ן אומר: "יש בקרבנות סוד נעלם". בזוהר מכונה הקרבן: "רזא דקרבנא" (סוד הקרבן). די בכך להמחיש לפנינו את רום-מעלתו של הקרבן.