"תקופת השנים מתחילת הנשיאות היתה עשירה במאורעות ובפעולות למעלה מדרך הטבע" – התבטא הרבי * בכמה הזדמנויות התנצל על עריכת התוועדויות הקשורות ב'איש פרטי', והדגיש כי אין זה "לכבודי או לכבוד בית אבא", אלא שזקוקים למי שימשיך את "שלשלת הזהב" של תורת החסידות * צרור התבטאויות הרבי אודות נשיאותו, לרגל יום ההילולא וההתקשרות, יו"ד שבט
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
מה שהתקשרות פועלת
"בנועם ובתודה לבבית מאשר אני קבלת מכתבם – ברכה ואיחולים בקשר עם מלאת שלושים שנה שזכיתי לעמוד בראש תנועת חב"ד" – כתב הרבי בכ' שבט תש"מ (לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 371).
באותו יום התבטא הרבי גם בנוסח הבא ('מקדש מלך' כרך א, עמ' 74): "בעד מיטב איחוליהם בקשר עם מלאת שלושים שנה לנשיאות חב"ד".
ביו"ד בשבט תשי"ד (תורת מנחם כרך יא עמ', 46 ואילך) משמיע הרבי שיחה בקשר ל"יום ההילולא הרביעי מיום ההסתלקות, לאחרי שעברו שלוש שנים ושנה רביעית, ומתחילה שנה החמישית". שם הוא מבאר את עניין הערלה הנזכר בפסוק "שלוש שנים גו' ובשנה הרביעית גו' ובשנה החמישית גו'" – כי אף שבנטיעה לקורות, בחי' המקיף, אין דין ערלה – הרי שהתכלית היא בעניינים פנימיים של אכילה ושתייה דווקא.
ועל דרך זה בעבודה: בתחילה ישנו סדר התפילה, עמידה בתכלית הביטול ואינו שייך אפילו לעבודת התורה ומצוות – זוהי בחינת ערלה "לא יאכל"; אחרי זה מבית-הכנסת לבית-המדרש – קיום מצוות בכלל, שהן בחינת "קודש הילולים", ואחר-כך היא ההתעסקות בענייני הרשות – "תאכלו את פריו". ועל דרך זה בכללות משך הזמן.
כך התבטא אגב סיפור ביום שמחת-תורה תשט"ז (תורת מנחם כרך טו עמ' 157):
...כשאמרו שקיבלו פקודה מפלוני בן פלוני, שמכתירים אותו בתואר פלוני, הרי אף שהלה שמדברים עמו אין לו שום הבנה בתואר זה, מכל-מקום, הרי זה פעל עליו עד כדי כך שמיד למחרת מילא את כל הדרישות שדרש מהם במשך כשנתיים... שכל זה נעשה רק על-ידי-זה שהראה את תוקף התקשרותו על יָדִי אל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובמילא נתבטל הלה כלפי כ"ק מו"ח אדמו"ר – מבלי להכירו...
באותה התוועדות התבטא הרבי (שם עמ' 158):
רואים במשך חמש שנים רצופות (מאז ההסתלקות) ענינים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ורואים זאת בעיני בשר...
חוזר על מה שנאמר בתורה
"זה י"ד שנים שחוזרים ותובעים זאת ללא הרף יותר ממאה פעמים, כל מה שתבעו רבותינו נשיאינו" – אומר הרבי בשבת פרשת וישב תשכ"ד (תורת מנחם כרך לח, עמ' 312).
ובשבת פרשת בשלח באותה שנה (שם כרך לט עמ' 9 הערה 12) מתבטא, כי אינו אומר דברים מעצמו, אלא חוזר על מה שנאמר בתורה, בשולחן-ערוך ובקיצור-שולחן-ערוך או בחסידות, והוא רק "שליח".. עד לדרגה היותר נעלית, שמציאותו של השליח נעשית המציאות של המשלח.
בהתוועדות יום שמחת-תורה תש"מ (שיחות קודש תש"מ כרך א, עמ' 191) אמר הרבי:
אינני חושש מאחריות, אך לשם מה עלי ליטול עניינים נוספים – די באחריות שהנני נושא בה בלאו-הכי על עניינים שאין ברירה אחרת.
ובשבת-קודש פרשת פינחס תשכ"ח (שיחות קודש תשכ"ח כרך ב' עמ' 350) התייחס הרבי בעגמת נפש לדברים שלא לפי רוחו ואמר:
לפני ח"י שנים לא רדפתי אחר הכבוד, וגם עתה אין הדבר חסר לי, והלוואי גם הלאה. הכבוד אינו חסר לי וגם לא את אשר יש לשלם תמורתו. לא מהם ולא מהמונם...
ל"ב שנים עשירות באיכות
כך סיכם הרבי ביו"ד שבט תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 780):
שלושים ושתים השנים האחרונות [=מאז תש"י] היו שנים [=איכותיות] בעלי עושר רב בתוכן ובמאורעות מיוחדים... אשר בזמנים רגילים דרוש משך זמן ארוך ביותר, ריבוי שנים, כדי להכיל בקרבם את כל המאורעות והשינויים שהיו במשך זמן זה...
בהתוועדות י"א ניסן תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ג' עמ' 1199) הזכיר הרבי את העובדה שממשלת ארצות-הברית קבעה את יום-הולדתו, י"א בניסן, ליום של התבוננות בתכלית ומטרת הבריאה כולה ("לשמש את קוני"). בהמשך אמר:
וכללות עניין זה הוא – "לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא" אלא – בתור כבוד והוקרה לתנועה הפועלת למעלה ממאתיים שנה לשם מטרה אחת ויחידה – לפעול שלום ואחדות הן אצל בני-ישראל, והן אצל כל האומות, והן בין בני-ישראל לכל האומות, ועד שהעולם כולו יהיה במצב ד"לעבדו שכם אחד"...
ושוב, בסיום אותה התוועדות (שם עמ' 1243) הודה הרבי לכל מי שטרחו ובאו להשתתף בהתוועדות שארכה שעות ארוכות, והתבטא (וראה עוד שם עמ' 1265):
ובפרט לאור העובדה שיש כאלו שמקשרים זאת עם כבודו של פלוני-בן-פלוני – בה בשעה שזהו ענין הקשור עם כללות תנועת חב"ד ופעולותיה... שהפעולות בפועל ממש נעשות על-ידי "אנשי החיל" דווקא (ולא כל כך על-ידי מפקדי הצבא)... אבל לאידך – מאחר שישנה גם כוונה אודות כבודו של פלוני אז נדרשת הכרת תודה.
המשפיע והמקבל כדבר אחד
במהלך התוועדות פורים תשמ"ג הסביר הרבי את תפקידו. הדברים באו כהסבר לשאלה שהציג (התוועדויות תשמ"ג כרך ב, עמ' 1071 ואילך):
לכאורה, יש מקום לתמיהה על כללות עניין ה"התוועדות" – שמתאספים רבים מבני-ישראל ביחד, וביניהם ישנם כמה-וכמה שהם במעמד ומצב ד"חכמים" ו"נבונים" כו' – "כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה", ואף-על-פי-כן באים כולם לשמוע את דבריו של ה"יחיד" [-הרבי] במשך כמה שעות ומדי שנה בשנה וכו' – דלכאורה, מכיון שיכולים ללמוד תורה ולעסוק במעשים טובים בכוח עצמם, לשם מה זקוקים לדברי התעוררות מוסר ועידוד כו' מפי ה"יחיד"?
המענה לשאלה זו – המשיך הרבי – מצוי בסיפור חסידים אודות אדמו"ר הזקן:
תוכן הסיפור הוא – שבשנים הראשונות להנהגת נשיאותו הגיע פעם קהל גדול (עם רב) אל אדמו"ר הזקן לקראת יום טוב (יומא דפגרא). כאשר אדמו"ר הזקן ראה מבעד החלון שמתאסף אליו עם רב – סגר את החלון (או התריס) ורצה להתחבא כו'. ובמענה לשאלת הרבנית לפשר הדבר השיב, שאינו יודע מה רוצה ממנו כל הקהל הרב הזה, מדוע באים הם אליו ומבקשים ממנו שילמדם תורה! נענתה הרבנית ואמרה: הם באים אליך כדי לשמוע מה שזכית לשמוע מרבך (הרב המגיד ממזריטש)!
נענה אדמו"ר הזקן, פתח את חלונו ודלתו כו' ואמר תורה (או שיחה וכיוצא בזה) לפני החסידים!
ובאמת, תוכן הדברים מופיע גם ב"דף השער" של ספר התניא: "ספר לקוטי אמרים מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים". משמעות הדברים כאילו תורתו של אדמו"ר הזקן אין בה משום חידוש, כי אם – כביכול – מה שליקט "מפי ספרים ומפי סופרים".
ועל-דרך-זה– הסיק הרבי – מובן בנוגע לענייננו ("אלא שאצל אדמו"ר הזקן היה הדבר קשור עם עניין של ענוה כו', מה-שאין-כן בנוגע לאנשים כערכנו כו'"):
ישנם עניינים שצריכים לשמוע "מפי סופרים" וללמוד "מפי ספרים". ומכיון שלאו כל מוחא סביל דא – להיות בטל ממלאכתו ולעסוק בליקוט העניינים המבוארים בספרים, ובפרט שמדובר אודות עניינים המפוזרים בספרים רבים כו' – אזי ממנה הציבור כולו את ה"יחיד" שיהיה בטל ממלאכתו ביחס ללימוד התורה לעצמו, כדי שיוכל להתמסר לעסוק בצרכי ציבור, ללקט "מפי ספרים ומפי סופרים", הן מ"לקוטי אמרים" כפשוטו, והן מספרים וסופרים שלפניו ולאחריו, ולבאר זאת (בעל-פה או בכתב) בסגנונו ובלשונו, ובתוספת הערות ומראי מקומות וציונים, כדי להקל על השומע והלומד.
ומזה מובן גם – סיים הרבי באותו עניין – שאין הכוונה שה"יחיד" המדבר הוא רק "משפיע" והשומעים הם רק "מקבלים", כי אם שכל אחד מהם הוא הן "משפיע" והן "מקבל", כמבואר בהקדמת אדמו"ר הזקן לספר התניא בנוגע לשני יהודים שאחד מהם מסייע לחבירו בענייני תורה כו' – שעל-ידי זה "מאיר עיני שניהם הוי'", כלומר, שנפעל תוספת אור לא רק אצל השומע, כי אם גם אצל המדבר (וייתכן שאצל המדבר נפעל עוד יותר מאשר אצל השומע, ועל-כל-פנים – באותה מדה).
ומוסיף הרבי עוד:
ועד שהמשפיע והמקבל מתאחדים שניהם למציאות אחת, כמודגש בלשון הכתוב "מאיר עיני שניהם הוי'" (ולא "מאיר עיני זה וזה", וכיוצא בזה) – שהמשפיע והמקבל הם בתיבה אחת – "שניהם". וטעם הדבר – מכיון שדברי התורה (הלכה או אגדה, דברי עידוד וכיוצא-בזה) מאחדים את המדבר והשומע למציאות אחת.
ברוח דברים אלו התבטא הרבי גם בהתוועדות י"א ניסן תשל"ז (שיחות קודש תשל"ז כרך א' עמ' 574):
מובן שאין זה עניין הקשור (רק) באיש פרטי וב"יחיד", אלא [=ההתכנסות בי"א ניסן] במי שזכה וביכולתו לסייע לאלה ההולכים בדרך התורה והמצווה, שהם יוסיפו בכך יותר ולעודדם בעידוד כך שככל שגדלו ענייניהם ופעולותיהם במחשבה, על-אחת-כמה-וכמה בדיבור, ויתרה מזו במעשה – יוסיפו בכך עוד יותר כפי יכולתם, וגם למסור להם מה שמצא בספרים ("מפי ספרים ומפי סופרים"), מה ששמע מכ"ק מו"ח אדמו"ר, ועל-דרך-זה בדוגמתו מאאמו"ר [=הרה"ק ר' לוי יצחק] ומחסידים הראשונים וכו'.
אבל ה'כיסא' גדול...
ושוב דברים מעין אלו נאמרו במהלך התוועדות י"א ניסן תשמ"ה, כהתנצלות על התאספותם של יהודים לכבוד יום-הולדתו. בין הדברים הקדיש הרבי התייחסות נרחבת לתפקידו שלו כנשיא חסידות חב"ד הממשיך את שלשלת הזהב, תוך התאחדות וביטול לחותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ! (התוועדויות תשמ"ה כרך ג' עמ' 1693-1696):
...דוגמה לדבר: ידוע הפתגם אודות השמחה והריקודים ד"שמחת תורה" – שבעצם, ה"תורה" היא זו ששמחה ורוקדת. אמנם, מכיוון שהתורה זקוקה ל"רגלים" – לוקח יהודי את ה"זכות" (תוך כדי תקוה שהוא ראוי לכך) להיות בבחינת "רגלים" לתורה, ועל-ידי זה יכולה התורה לרקוד ב"גמרה של תורה" [. .].
וכן הוא בנוגע לכל עניין שבתורה – דמכיון שהתורה "לא בשמים היא", אלא ניתנה בארץ למטה דווקא, זקוקים (כביכול) לפעולתו של יהודי, בשר ודם, שעל-ידו תפעל התורה את פעולתה.
וכן הוא בענייננו – שזקוקים לבשר ודם שישתדל, ביחד עם העזר דכמה וכמה מישראל, לשאת את התורה, להמשיך את "שלשלת הזהב" דתורת החסידות, עם כל הפרטים שבה, ועל אחת כמה וכמה ה"כלל" שבתורה – "המעשה הוא העיקר", ליישם את כל ענייני תורת החסידות בפועל ממש, שעל-ידי זה נשלמת הכוונה של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים, "ושכנתי בתוכם".
כדי לפעול את עניין "כולנו כאחד", בה בשעה שמצד טבע בני אדם (כפי שהטביע בהם הקב"ה) כל אחד הוא מציאות בפני עצמו – צריך להיות אחד, אשר עליו נאמר "תהיה עבד לעם הזה", שתפקידו להשתדל כפי כוחו לפעול את עניין האחדות, כולל – גילוי עניני תורה כנתינתה מהר סיני, שהרי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני", ועל אחת כמה וכמה – תלמיד ותיק כמו נשיאי התורה והחסידות, ובפרט – חסידות חב"ד, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.
ובימינו אלו: מכיוון שנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נמצא ב"עולם האמת" – זקוק הוא שגם בעולם דלמטה יהיו לו "רגלים" ו"ידיים" וכל שאר האברים, שיעסקו בהפצת תורתו עד למעשה בפועל. וכדי שכל זה יהיה בהצלחה – צריך הדבר להיעשות באופן מאורגן, ולכן, ישנו אחד, אשר "עבד לעם הזה נתתיך", שתפקידו לארגן פעולות אלו. ומכיוון שכן, הרי לא נוגע מי הוא כו'; מה שנוגע הוא – התפקיד דהמשך פעולתו ועבודתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו,
ישנו סיפור ידוע – שהיו מספרים ב"חדר" – על אחד מגדולי-ישראל האמיתיים, שכיהן כדיין ורב בעיר ואם בישראל, שבמבנה גופו היה קטן קומה וצנום. נטפלו אליו פעם כמה ממנגדיו, וטענו, הייתכן שיהודי קטן-קומה וצנום כמותו יכהן כדיין ורב בעיר גדולה כזו?! נענה ואמר להם: אמנם קטן-קומה וצנום הנני, אבל ה"כיסא" – גדול הוא...
ה"כיסא" – תורתו ופעולותיו דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – גדול הוא, ולכן, לא נוגע כל כך אם זה שיושב עליו הוא קטן-קומה וצנום, מכיוון שה"כיסא" הוא גדול – כיסאו של נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר!... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
