מהו ההסבר לאריכות הרמב"ם במצב העולם לעתיד-לבוא? * הגדרת היעד בביאת המשיח – קיום המצוות בשלמותן * במצוות ידיעת ה' שלושה שלבים: אמונה בסיסית; הכרה המושתתת על הבנה ושכל; וידיעה שהקב"ה למעלה מכל הגדרים, כולל גדרי השכל * עניין המצוות לפעול בעולם, ש'ציור' העולם יתאים ויאפשר את קיום המצוות בשלימות * 'הדרן' משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, מוגש לרגל סיום הרמב"ם
א. בסיום ספר "משנה תורה", מבאר הרמב"ם באריכות גדולה את מצב העולם בימות המשיח, ומקדיש לזה1 פרק שלם.
וצריך להבין: הרי כל העניינים שבספר "משנה תורה"2 הם הלכות (כמו שכתב הרמב"ם בהקדמתו), שעניינם הוא פסק דין בנוגע למעשה. ואינו מובן, היאך שייך לומר על עניין הנ"ל (תיאור המצב שיהיה בימות המשיח) שזהו הלכה, מהי הנפקותא בנוגע לפועל מביאור מצב זה?
ויש לומר, שהחיוב להאמין בביאת המשיח ולחכות לביאתו כולל גם כל המעלות שיהיו אז. ועל-פי-זה מובן, שתיאור המצב בימות המשיח הוא (לא רק סיפור דברים, אלא) הלכה, פסק דין הנוגע למעשה בפועל – שיש חיוב להאמין ולחכות (לא רק לכללות ביאתו של משיח אלא גם) למצב זה בכל הפרטים המנויים ברמב"ם.
אמנם הא גופא טעמא בעי – מדוע אינו מספיק להאמין ולחכות לביאתו של משיח (בכלל), ומחויבים גם להאמין ולחכות לכל הפרטים?
ב. והנה גדר ביאת המשיח הוא – שקיום המצוות יהיה אז בתכלית השלימות. וכלשון הרמב"ם בפרק שלפני זה3 "וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה כו'".
[נוסף על מה שאפילו בנוגע המצוות שנהוגות גם בזמן הזה הרי דווקא בימות המשיח תהיה האפשרות לעסוק בתורה ומצוות כהוגן4].
ומובן בפשטות, שהשלימות שתהיה בימות המשיח היא שלימות נעלית יותר גם מאותה שלימות שהיתה בזמן שבית-המקדש היה קיים, כולל גם אותם הזמנים שלא היו מלכויות שהצרו לישראל ושלא הניחו לישראל לעסוק בתורה ומצוות כהוגן (כמו בימי שלמה) – מכיוון שדווקא בימות המשיח יהיה "והסירותי5 את לב האבן מבשרכם"6.
[ועניין זה – שבימות המשיח יהיה קיום המצוות בתכלית השלימות – מודגש בעיקר במצווה הראשונה (ראשונה גם במעלה, מכיוון שהיא ה"יסוד" וה"עמוד" לכל המצוות) – מצוות ידיעת השם, כי מכיוון שאז דווקא "תרבה הדעה כו' והחכמה שנאמר7 כי מלאה הארץ דעה את ה'"6 – הרי כל זמן שהדעה אינה בריבוי אי אפשר שיהיה ידיעת השם בשלימות (מה-שאין-כן בשאר המצוות, שהעדר השלימות בהם הוא רק מצד דברים המונעים)].
ועל-פי זה היה אפשר לבאר מה שבחיוב האמונה בביאת המשיח נכלל גם תיאור מצב העולם שיהיה אז – כי תיאור זה הוא ביאור וטעם על שלימות קיום התורה ומצוות שיהיה אז [כולל שלימות מצוות ידיעת השם – "וישיגו דעת בוראם"8], שעניין זה הוא הגדר של ביאת המשיח.
אמנם, ביאור זה – אינו מספיק, כי לפי הנ"ל, הגדר של ביאת המשיח הוא – שלימוד התורה וקיום המצוות על-ידי ישראל יהיה אז בתכלית השלימות [וכמו שכתב הרמב"ם9: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח כו' אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה", היינו, שהעילוי בימות המשיח (שלזה צריכים לחכות ולצפות10) הוא השלימות בתורה ומצוות], מה-שאין-כן מצב העולם שיהיה ב"אותו הזמן", מה שלא יהיה בו "לא רעב ולא מלחמה וכו'", הוא רק עניין צדדי שמאפשר לישראל לעסוק בתורה ומצוות בשלימות – ואם כן, מדוע תיאור מצב העולם שיהיה אז (שהוא לכאורה רק עניין צדדי) הוא פרט וגדר בחיוב האמונה בביאת המשיח?
ג. [...] ויובן כל זה בהקדים הידוע שגדר מצוות ידיעת השם הוא לא לידיעה שהוא יתברך נמצא – כי מכיוון שכל הגדר של מצווה זו שייך רק לאחרי הידיעה שיש אלוקה (מצווה המצווה), הרי על ידיעה זו גופא לא ייתכן לומר שהיא מצווה. ובלשון האברבנאל11: "כאשר נניח אמונת מציאות הא-ל מצווה כבר נניח אמונת מציאות הא-ל קודמת לאמונת מציאות הא-ל".
ומה שכתב הרמב"ם שמצווה ראשונה היא "לידע שיש אלוקה" – מבאר האברבנאל12 וזה לשונו: "והמצווה הראשונה היא שנאמין שהאלוקה ברוך הוא שכבר ידענו שהוא נמצא, מציאותו היא היותר ראשון והיותר שלם אשר בכל המציאות . . כי הוא אינו צריך במציאותו לזולתו וכל מה שזולתו צריך במציאותו אליו כו'".
וזהו מה שכתב הרמב"ם "לידע" היא (לא רק שיש אלוקה בכלל, כי אם) שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, ומוסיף: וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו, דיש לומר שכוונתו בהוספה זו היא להדגיש ש"כל מה שזולתו צריך במציאותו אליו".
ד. והנה יש לומר, שידיעת מציאותו יתברך שלפני הציווי ("שכבר ידענו שהוא נמצא"), מכיוון שהיא הסיבה לידיעה שמציאותו היא היותר שלם כו' (שהרי קיום מצוות ידיעה זו הוא מסובב מהאמונה באלוקה, מצווה המצווה) – היא נעלית יותר מהידיעה שמציאותו היא היותר שלם כו'"13.
והביאור בזה: שלימות זו במציאותו יתברך (מה שהוא אינו צריך לזולתו, וכל מה שזולתו צריך במציאותו אליו) – הוא שלימות שעל-פי שכל. ומכיוון שהקב"ה אינו מוגדר בשום גדר ח"ו, גם לא באותם הגדרים שעל-פי שכל הם מחוייבים14
[כי כל גדרי השכל נבראו ממנו יתברך, הרי מזה מובן בפשטות שהוא יתברך שברא את הגדרים אינו מוגדר בהם ח"ו, וכתשובת הרשב"א15 הידועה שהוא יתברך "נמנע הנמנעות", שלפניו יתברך אין שייך ח"ו שום דבר נמנע] –
הרי ידיעת שלימות זו היא רק כמו שהקב"ה צמצם את עצמו כביכול להיות "שלם" גם בגדרי השכל, אבל פשוט שאינה מבטאה כלל וכלל אמיתית עניין השלימות שלמעלה מגדרי השכל16, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין זו ידיעה כלל בעצמותו יתברך, שאינו מוגדר כלל בתואר שלימות (גם לא בשלימות נעלית יותר17).
וזהו מה שהאמונה במציאותו יתברך שלפני הציווי היא השורש והסיבה לידיעה (שנצטווינו לידע) "שיש שם מצוי ראשון כו'" (שסיבה היא למעלה ממסובב) – כי האמונה במציאותו יתברך (ידיעה כללית שיש אלוקה) היא בעצמותו יתברך.
ה. [...] המורם מכל הנ"ל שבאמונת וידיעת השם – ג' עניינים:
א) האמונה (שלפני הציווי), ידיעה כללית שיש אלוקה (מבלי להיכנס לשום פרטים).
ב) הידיעה (מצד הציווי) שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכו', הידיעה בשלימותו יתברך (שעל-פי שכל).
ג) ידיעה נעלית יותר (שגם היא בכלל המצווה) שהוא יתברך אינו מוגדר בגדר השכל; וגם עניין זה באופן של ידיעה שכלית ("לידע") – שהשכל גופא יידע ויבין שהוא נברא מהקב"ה, ושהקב"ה אינו מוגדר בו ח"ו, ובלשון החקירה18: תכלית הידיעה שלא נדעך.
אלא שאף-על-פי-כן, גם ידיעה זו היא שונה מהידיעה הכללית (האמונה) שיש אלוקה, שישנה באדם עוד לפני קיום המצווה.
כי ידיעה הנ"ל ש"יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי", היא באה מצד ידיעת ושכל האדם (ורק שבשכל האדם גופא היא באופן של ידיעת השלילה); מה-שאין-כן האמונה והדעה הכללית שיש אלוקה, הרי ידיעה זו שבאדם היא לא מצד גדרי ידיעת ושכל האדם (גם לא כמו שהוא באופן של ידיעת השלילה), כי אם, מצד זה שהוא יתברך נמצא בגילוי בכל מקום19.
ו. והנה כמו שהוא במצוות ידיעת השם – מצווה ראשונה, ראשונה גם במעלה (כנזכר לעיל סעיף ב) – על-דרך זה הוא בכללות המצוות, שיש בהן (דוגמת) ג' עניינים אלו20:
הנקודה העיקרית במצוות הוא – שהן רצונו של הקב"ה, רצונו יתברך שלמעלה גם מחוכמתו;
אלא שאף-על-פי-כן רצה הקב"ה שרצון המצוות – יומשך גם בשכל – טעמי המצוות. ויתירה מזו: גם המצוות גופא ניתנו בתורה שהיא חוכמתו יתברך, ולא עוד אלא שרובם ככולם של דיני המצוות נתפרשו בתורה שבעל-פה21, ומהן – דברים הנלמדים על-פי שלוש-עשרה מידות, שאופן הלימוד הוא על-פי שקלא וטריא וכו' (ועד ששייך בזה פלוגתא) – חוכמה ושכל;
ולאחרי השקלא וטריא שבכל סוגיא – באה המסקנא, ההלכה והפסק-דין איך צריך לקיים את המצווה, שהוא גילוי רצונו יתברך שלמעלה מחכמתו [שלכן נקראים הלכות בשם "כתרה של תורה"22, להיותם גילוי רצונו יתברך שלמעלה מחכמתו, בדוגמת כתר ועטרה שלמעלה מהראש23].
וכמו שהוא במצוות עצמן, על-דרך זה הוא גם בקיום המצוות של האדם, שגם בזה יש דוגמת ג' עניינים הנ"ל:
הנקודה הראשונה שצריך להיות עוד לפני קיום המצוות, היא קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות24 [בדוגמת אמירת "נעשה ונשמע"25 שהיתה לפני מתן-תורה] – בדוגמת האמונה והידיעה הכללית שיש אלוקה, שלפני קיום מצוות ידיעת השם;
ולאחרי הקדמה זו, הנה בכדי לדעת את המעשה אשר יעשון צריך להיות תחילה לימוד התורה בחכמה ושכל – דוגמת הידיעה בשלימותו יתברך שעל-פי שכל;
ולאחרי זה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"26, קיום רצונו יתברך – דוגמת עניין "יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי".
ז. והנה עניין המצוות הוא לפעול בכוחות ואברי האדם ובדברים שבעולם (שבהם מקיימים המצווה) שיהיו כפי הוראת התורה27, והיינו שהמצוות פועלים באדם ובעולם שיהיו בציור המתאים בכל פרטיהם כפי שהם צריכים להיות על-פי הלכות ודיני התורה.
ופעולה זו בתכלית השלימות תהיה בימות המשיח, שאז יהיה העולם בציור המתאים וכו', כי לא רק שלא יהיו שום מניעות מצד העולם לקיום התורה ומצוות, אלא אדרבה – העולם גופא יהיה באופן של "מלאה הארץ דעה את ה'", בכדי שיהיה אפשר לאדם לקיים "מצוות ידיעת השם" (היסוד ועמוד כל המצוות) בשלימות.
ויש לומר, שזהו גם מהטעמים על מה שהאמונה בביאת המשיח הוא עיקר בדת28 – כי בזה מודגש עניין שלימות התורה ומצוותיה, שסוף סוף יפעלו התורה ומצוותיה בעולם שיהיה במצב כזה שיתאים לקיום התורה ומצוות בשלימות.
ועל-פי זה יובן מה שהרמב"ם מאריך בתיאור מצב העולם שיהיה בביאת המשיח – אף שתיאור מצב העולם הוא לכאורה רק תנאי (עניין צדדי) שעל-ידי זה יהיה אפשר קיום התורה ומצוות בשלימותן – כי בזה שהעולם יהיה במצב כזה – מתבטא (כנ"ל) שלימות התורה ומצוות שפועלים גם בעולם, ולכן נכללים גם פרטים אלו בחיוב האמונה בביאת המשיח29.
(קטעים מתוך הדרן על הרמב"ם – ש"פ ויקהל, פרשת שקלים, מברכים החודש אדר ב', ה'תשמ"ו; התוועדויות תשמ"ו כרך ב, עמ' 647-653 – מוגה)
_______________________
1) בנוגע מצב העולם שיהיה בימות המשיח. משא"כ הפרק שלפנ"ז (פי"א) הוא בנוגע משיח עצמו.
2) אפילו עניין שבא רק במילים ספורות. ועאכו"כ בנידון דידן - שהתיאור דימות המשיח הוא פרק שלם.
3) רפי"א. וראה בארוכה לקו"ש חי"ח עמ' 277 ואילך.
4) הל' תשובה פ"ט ה"ב. וראה גם הל' מלכים פי"ב ה"ד.
5) יחזקאל לו,כו. ועד"ז שם יא,יט.
6) הל' תשובה שם.
7) ישעיהו יא,ט.
8) לשון הרמב"ם הל' מלכים שם ה"ה.
9) הל' מלכים שם ה"ד. וראה גם הל' תשובה שם.
10) כמובן ממה שכתב הרמב"ם עניין זה בספר הלכות שלו - כי זהו הלכה ופס"ד, למה צריך לחכות ולהתאוות.
11) בספר ראש-אמנה פ"ד - הובא בספהמ"צ להצ"צ מצוות האמנת אלוקות בתחלתה (מד,ב). וראה גם השגות הרמב"ן לספהמ"צ להרמב"ם מ"ע א' - הובא בספהמ"צ להצ"צ שם.
12) הובא בספהמ"צ להצ"צ שם (מה,א). ובספהמ"צ שם מבאר באו"א, כדלקמן הערה 17.
13) ואף שמפשטות לשון האברבנאל שם (וכן מלשון הצ"צ שם) משמע להיפך, שהאמונה שעליה בא הציווי היא נעלית יותר מהאמונה שלפני הציווי - יש לומר, שזהו בענין הגילויים. דמכיוון שהאמונה שלפני הציווי היא רק ידיעה כללית שיש אלוקה (מבלי להיכנס לשום פרטים) - הרי בידיעה זו אין נרגש העילוי וההפלאה דאלוקות. אבל אף-על-פי-כן, מכיוון שכל הגדר דעילוי והפלאה הוא רק בבחינת הגילויים, משא"כ בעצמותו ית' - הרי אדרבה, הידיעה הכללית שיש אלוקה (אלוקה סתם, בלי שום תיאור של עילוי והפלאה), ידיעה זו דווקא היא בעצמותו ית'. ועיין בתו"א וירא יד,ב.
14) ועפ"ז יש לבאר מ"ש הרמב"ם (הל' תשובה ספ"ה) בעניין השאלה ד"ידיעה ובחירה", ש"תשובת שאלה זו ארוכה מארץ מידה כו'" וש"אין בנו כוח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים" (וראה בהשגת הראב"ד שם)
- דלכאורה תמוה, הרי מובן בפשטות, שבידיעת איזה דבר - אין הידיעה סיבה להדבר, אלא להיפך, הידיעה מסובבת מהדבר. ואותו הדבר הוא (לכאורה) בעניין ידיעת הקב"ה, דמה שיודע גם העתיד להיות, הוא מפני שלגביו ית' ישנו כבר הדבר, מכיוון ש"לפניו ית' אין קדימה ואיחור שאינו בחוק הזמן". ועפ"ז, ה"קושיא" (מדוע הידיעה אינה מכרחת את הבחירה) מעיקרא ליכא, דמכיוון שמה שהוא ית' יודע (מקודם) היאך יבחור האדם הוא מפני שלגבי' ית' היתה כבר הבחירה - הרי זה ממש כמו הידיעה הבאה אחר הבחירה. וכמבואר כל זה בארוכה במדרש שמואל על מס' אבות פ"ג בשם הר"ם אלמושינו (הובא בתויו"ט שם). ולמה כתב הרמב"ם ש"תשובת שאלה זו ארוכה מארץ מידה כו' אין בנו כוח לידע כו'"? ולאידך, באם ישנה סברא השוללת את תירוץ הנ"ל (ועכצ"ל שהיא סברא פשוטה, שלכן לא הוזקק הרמב"ם להוסיף "הסבר" בהקושיא דידיעה ובחירה) - היאך לא עמד הר"ם אלמושינו על סברא זו?
ויש לומר הביאור בזה: כלל הנ"ל שידיעה מסובבת מהדבר שיודע - הוא ע"פ גדרי השכל. ומכיוון שהוא ית' אינו מוגדר בגדרי השכל - הרי ידיעתו ית' היא לא מצד הדבר שיודע, כי אם, שיודע מצד עצמו. ורק לאחרי שצמצם עצמו כביכול בגדרי השכל - הנה ידיעה זו (שלאחרי הצמצום) היא מסובבת מהדבר (אלא שמ"מ גם בבחינה זו הוא יודע את העתיד להיות, כי "לפניו ית' אין קדימה ואיחור", כנ"ל). ועיין בתו"א וירא (טו,א) בעניין דעת עליון ודעת תחתון, די"ל שהם ב' הבחינות דלעיל.
ועפ"ז יש לומר, שהר"ם אלמושינו מדבר בעניין הידיעה שלאחרי הצמצום, משא"כ הרמב"ם (בהל' תשובה שם) מדבר בעניין הידיעה שלפני הצמצום.
15) ח"א סתי"ח - הובאה בס' החקירה להצ"צ לד,ב. ובכ"מ.
וע"פ מ"ש לקמן בפנים, יש לומר דמ"ש בכמה ספרי חוקרי ישראל (הובאו בספר החקירה שם) דיש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא - כוונתם היא להבורא ית' כפי שצמצם עצמו בגדרי השכל.
16) ונוסף לזה: מצד בחינת האלוקות שלמעלה מגדרי השכל - אינו מוכרח גם שיהיה שלמות זו (נוסף על מה שאין זה עניין של שלימות לגביו) דכל מה שזולתו צריך במציאותו אליו, כי מצד בחינה זו ביכולתו ית' להוות דבר שלא יצטרך במציאותו אליו, כדלקמן ס"ו (בגוף השיחה).
17) ולכן, גם לפי מ"ש בספהמ"צ להצ"צ שם, דעניין שלימות מציאותו (שעל זה היא מצוות האמונה) הוא (לא העניין ד"מחוייב המציאות" כמ"ש האברבנאל, כי אם) "שהוא ית' רם ונשגב למעלה מעלה ממדריגות החכמה" -
האמונה שמצד הציווי היא למטה מהאמונה שלפני הציווי. כי גם הענין ד"רם ונשגב למעלה מעלה ממדריגת החכמה" הוא תואר של "שלימות" (והוא בחי' סובב כל עלמין, כמ"ש בספהמ"צ שם), משא"כ האמונה שלפני הציווי היא (כנ"ל הערה 13) בעצמותו ית'.
18) ראה בחינות עולם ח"ח פ"ב. עיקרים מ"ב ספ"ל. של"ה קצא,ב.
19) ראה תו"א וירא יד,ב: המאור הוא בהתגלות ולכן אפילו תינוקות יודעים כו'.
20) ועד"ז הוא בכללות הבריאה: הרצון לברוא את העולם (מצד עצמו) - הוא באופן ד"נתאווה", תאווה שלמעלה מהטעם (המשך תרס"ו בתחלתו); לאח"ז - נעשה גם טעמים על הרצון, "בגין דישתמודעון ליה" וש"יתגלו שלימות כחותיו" (כמובא בהמשך הנ"ל שם מזוהר וע"ח); אמנם הכוונה בטעמים אלו היא בכדי שעל-ידם תושלם (אח"כ) הכוונה ד"דירה בתחתונים", דירה לעצמותו (ראה לקו"ש ח"ו עמ' 21 הערה 69).
21) שעיקרה (משא"כ תושב"כ) הוא הבנה והשגה, וכשאינו מבין "אינו נחשב לימוד כלל" (הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב.וש"נ). וראה לקו"ת ויקרא ה,ב.
22) מגילה כח,ב.
23) אגה"ק סכ"ט.
24) ברכות יג,א.
25) משפטים כד,ז. וראה שבת פח, סע"א ואילך.
26) קידושין מ,ב. וש"נ. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג. פ"ג ה"א.
27) ראה בארוכה "הדרן" הנ"ל ס"ה ואילך.
28) ראה שו"ת חת"ס יו"ד סשנ"ו.
29) אלא שאעפ"כ, מה שנתאוו כו' ימות המשיח הוא רק בכדי לעסוק בתומ"צ כהוגן - כי מה שיהודי צריך להתאוות הוא להשלימות דתומ"צ. משא"כ מצב העולם דאז, המאפשר את השלימות דתורה ומצוות - יש לומר שהוא נכלל (בעיקר) בחיוב האמונה בביאת המשיח, ולא בהחיוב לחכות לביאתו. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
