כאשר התורה מצווה לקחת מבני-ישראל תרומות בעבור בניית המשכן, היא נוקטת לשון שיש בו לכאורה סתירה פנימית: בתחילת הפסוק נאמר "ויקחו לי תרומה מאת כל איש". כלומר, לקיחת התרומה היא מכל בני-ישראל, בלי שום תנאים. אך מיד אחר-כך ממשיך הפסוק ואומר: "אשר ידבנו לבו". כאן לכאורה יש הגבלה – לקיחת התרומה תהיה מבעלי נדיבות-לב בלבד, ולא מכל אחד ואחד.
אי-אפשר לומר שהמילים "אשר ידבנו לבו" הן המשך ל"מאת כל איש", והן נועדו להבהיר מיהו "כל איש" שממנו צריך לקחת תרומה. כי אז המילים "כל איש" מיותרות, והיה אפשר לומר בפשטות: "מאת אשר ידבנו לבו".
לתת מתוך נדיבות-לב
כאן התורה מבקשת להבהיר את עומק הקשר של יהודי לקב"ה. המילים "אשר ידבנו לבו" לא נועדו להגביל ולצמצם את נותני התרומה. הציווי הוא שכל בני-ישראל ישתתפו בהבאת התרומות למשכן, כפי שהתורה מצווה: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש". אלא שהתורה רוצה שהנותנים גם יהיו נדיבי-לב.
עצם הציווי שכל יהודי ישתתף בתרומת המשכן פועל שכל יהודי אכן "ידבנו לבו" (גם אם מצד עצמו לא היה קודם לכן נדיב-לב). הציווי האלוקי יוצר בו רצון לעסוק בעשיית המשכן, שכן יהודי קשור בעצם נפשו עם הקב"ה.
קשר פנימי
הקדושה והחיבור עם האלוקות הם חלק בלתי-נפרד ממהותו של יהודי, ולכן יש בו רצון פנימי להיות קשור תמיד עם הקב"ה ולא להינתק ממנו. וכמאמרו של אדמו"ר הזקן: "יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיפרד מאלוקות".
אמנם ייתכן מצב שהאמונה של יהודי והקשר שלו עם הקב"ה יישארו בדרגה של 'מקיף', כאילו מלמעלה. הוא עלול שלא להרגיש את הקשר העמוק שלו עם הקב"ה, כי הקשר הזה הוא בהעלם אצלו, וממילא הוא עלול לעבור על רצון הבורא. אבל גם אז הוא נשאר קשור עם הקב"ה, אלא שנדמה לו כי החטא אינו מנתק אותו מהבורא.
נדרשת עבודה
כאן נדרשת מהיהודי עבודה – לפעול בנפשו שהקשר עם הקב"ה יהיה גלוי ופנימי, עד שיחוש בכל הווייתו כי כל רצונו וחפצו לעבוד את הבורא ולהביא לידי ביטוי את הקשר עם הקב"ה. עבודה זו היא תכלית הבריאה – לגלות את הכוחות הנעלמים, שיבואו לידי גילוי.
אך עצם הציווי האלוקי "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו" פועל על היהודי שהוא אכן יהיה נדיב-לב ושרצונו הפנימי יהיה לתת תרומה להקמת המשכן, כדי שיוכל להתקיים הציווי "ועשו לי מקדש". ועל-ידי כך זוכים תיכף ומיד לבניית בית-המקדש השלישי בקרוב ממש.
(תורת מנחם כרך לו, עמ' 178) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
