חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:14 זריחה: 6:12 כ"ב באב התשע"ט, 23/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 923 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת צו / שבת הגדול, ז' בניסן ה'תשע"ב (30/03/12)

נושאים נוספים
התקשרות 923 - כל המדורים ברצף
המשכה ממקום נעלה ביותר להעלות את המטה ביותר
ברגע אחד עוברים מגלות לגאולה
'אשרי העומדים על סודך'
פרשת צו
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 923, ערב שבת-קודש פרשת צו / שבת הגדול, ז' בניסן ה'תשע"ב (30.03.2012)

  דבר מלכות

המשכה ממקום נעלה ביותר להעלות את המטה ביותר

כל יהודי הוא כבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם, שלכן נמשך לו "מעדני מלך" מבחינת 'זקן' ו'עתיק יומין' * החידוש בקרבן פסח, שעם היותו מצוות-עשה, הוא מגיע עד בחינת הכתר ובחינת ה'סובב', ומשם ממשיך זאת בכלים על-ידי עשייה חיובית * בפסח נעשה ה'גיור' של עם-ישראל ויציאתם מהקליפה לקדושה, ולשם כך צריך המשכה נעלית ביותר * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בחודש ניסן, שמראה על "נסי נסים"1, נסים אפילו בערך לנסים (על דרך הנפלאות דלעתיד לבוא..) [. .] נמצאים כבר באור ל"עשתי עשר יום"2 בחודש ניסן, ה"נשיא לבני אשר"2, שענינו הוא – "והוא יתן מעדני מלך"3:

כל יהודי מתברך – עוד ברגעים האחרונים של הגלות – עם "מעדני מלך", עניין התענוג ("ויהי נועם"), ו"מעדני מלך"4 דווקא – שלימות התענוג5, בין בגשמיות ובין ברוחניות, כולל – "מעדני מלך" בעבודת ה', המשכת תענוג גם בסדר ושלימות העבודה של מלך ראשי-תיבות "מוח לב כבד"6, מוח שליט על הלב7, ואחר כך הרי זה נמשך בכבד (מקור הדם8, "הדם הוא הנפש"9), כך שישנו שלימות ציור ומצב האדם – שגם בזה נפעלת תוספת ברכה, מהמשכת התענוג ("מעדני מלך").

ומתגלה איך שכל יהודי הוא בן מלך10 (עד "מלך" עצמו11) – בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכמו שכתוב12 "וכל בניך לימודי הוי'", שזה קאי על כל יהודי (שנכלל ב"בניך") – וכמבואר עניין "כל בניך גו'" בדרושי חתונה של כ"ק מו"ח אדמו"ר13; ולהיותו "בן מלך" הרי הוא מקבל "מעדני מלך" בשלימות, שלימות התענוג.

ויש להוסיף ולקשר זה עם המאמר הידוע של הבעל שם טוב14, שכל יהודי חשוב אצל הקב"ה כבן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנותם – שלכאורה, לא מובן המשל של "הורים זקנים לעת זקנותם" על הקב"ה, ובלשון חז"ל15: "מי איכא זיקנא קמיה"?!

ויש לומר, על-פי הידוע ש"זקן" קשור עם (חכמה16, עד עם) עתיק (יומין)17 , כיון שעתיק הוא מלשון זקן (כמו שכתוב18 "ועתיק יומין יתיב גו'")19, פנימיות הכתר, עד עם פנימיות עתיק, עצמות התענוג (בחינת אחד עשר, חד ולא בחושבן)20; ויש לומר שהמשל הנ"ל (שיהודי הוא בן יחיד שנולד להורים זקנים כו') מרמז איך שיהודי קשור עם בחינת זקן (עתיק) שלמעלה, שהוא דבר אחד עם עצמות ומהות21 – ישראל וקודשא-בריך-הוא כולא חד22. ולכן נמשך (לבן מלך) "מעדני מלך"23 – עצמות התענוג (עתיק).

ובפרט על-ידי זה שבני-ישראל הוסיפו בלימוד התורה בכלל, כולל ובמיוחד – לימוד פנימיות התורה, שעל-ידי זה נעשה המשכת גילוי "עצמות עתיק"24  בבני-ישראל.

ובטח שימשיכו להוסיף בלימוד התורה ובפרט פנימיות התורה – וגם בקיום המצות בהידור – באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, ובזה גופא – מוסיפים עוד ועוד, "ילכו מחיל אל חיל"25, שמבלי הבט על ההנהגה עד עתה באופן של "נס", ו"ארים נסי", מורם לגבי הנהגתו הנסית הרגילה שלפני כן, הרי הוא עולה מעלה מעלה באופן של "נפלאות" שבתורה ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"26 ), עד "נפלאות אראנו" ועוד יותר – "אראנו נפלאות", שישנו לימוד התורה באופן של ראייה27, עד ראייה באלקות, בנותן התורה (והיו עיניך רואות את מוריך), וזה מביא את גילוי ה"נפלאות" בתורה.

* * *

ב. [. .] יש לבאר גם כן תוכן עניין קרבן פסח:

קרבן פסח נשתנה מכל הקרבנות28, "שלא בא מתחילתו אלא לאכילה"29, והיינו, שבכל הקרבנות מצות האכילה היא מצוה נוספת על עיקר הקרבן, ואילו בקרבן פסח, כל הקרבן הוא בשביל אכילת הפסח.

ולכאורה: הרי ענינו של קרבן הוא קירוב הכוחות והחושים לאלקות30, ובפרט קרבן פסח, שהקרבתו היתה בזמן התחלת הגירות של בני-ישראל, שהוא עניין נעלה ביותר [כנ"ל . . במעלת עניין הגירות, שהוא למעלה מכל שאר העניינים) – ואיך אפשר שעיקר ענינו של קרבן פסח יהיה אכילה דווקא, שהיא אחד העניינים שבהם שווה אדם לבהמה31?!

והביאור בזה – שהיא הנותנת:

כיון שקרבן פסח הוא מהמצוות ש"ישנן לפני הדיבור"32, דהיינו שניתנו קודם מתן-תורה, ועל-ידי זה הוצרכו להתחיל לפעול את כללות עניין הגירות והיציאה מקליפה לקדושה, ולא באופן של "כי ברח גו'" (בריחה והסתלקות מהמטה), אלא באופן של זיכוך המטה גופא – לכן צריך להיות בו עניין של אכילה, שבזה שווה אדם לבהמה, ומזה גופא – לעשות קרבן, קירוב לאלקות.

ג. על-פי זה33 יובן פרט נוסף במצות קרבן פסח – שהוא אחד מב' מצוות עשה שיש בהם כרת (שהרי מלבד ב' מצוות אלו, לא מצינו כרת אלא במצות לא-תעשה ולא במצות-עשה), מצות מילה ומצות קרבן פסח34, שעליהם נאמר35 ב' פעמים "בדמיך חיי"36, ועל-ידם היתה היציאה ממצרים (עניין הגירות):

החילוק בין מצות עשה למצות לא תעשה הוא – שמצות עשה מגיעות באור הממלא בלבד, אבל לא באור הסובב, כי אור הסובב, להיותו למעלה מעולמות, אינו נתפס על-ידי עשיית כלים, אלא על-ידי לא-תעשה ושלילה בלבד (כידוע37). ולכן בכל מצות-עשה לא מצינו כרת – אותיות כתר38, בחינת אור הסובב שלמעלה מהשתלשלות, כי אי אפשר להיות המשכת הכתר כי אם רק על-ידי שלילה, לא תעשה.

אמנם, מצוות פסח ומילה – כיון שניתנו "לפני הדיבור"32, ועניינם הוא לפעול את עניין הגירות, שהוא כללות עניין היציאה מהקליפה לקדושה, הרי הן מגיעות בבחינת "בכבודו ובעצמו" שלמעלה מהשתלשלות, ולכן יש בהם כרת.

וזהו החידוש במצוות אלו לגבי שאר המצוות שיש בהם כרת – שבשאר המצוות המשכת אור הסובב היא על-ידי עניין של לא-תעשה ושלילה דווקא, ואילו במילה ופסח ממשיכים אור הסובב, בחינת הכתר, על-ידי עניין חיובי – עשיית כלים.

וכפי שנתבאר לעיל, תכלית הכוונה ביציאת מצרים היא – להמשיך מבחינת "בכבודו ובעצמו" למטה, לא באופן ש"כי ברח גו'", אלא בכלים דווקא.

ד. וכשם שהיה ביציאת מצרים, כן הוא גם ביציאת מצרים שבכל יום ויום, שצריכים להמשיך ממדריגת "וישכם לבן בבוקר"39 עד למדריגה הכי תחתונה.

ובפרט בשנים האחרונות, אשר – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר40 – "הנה זה עומד אחר כתלנו"41, והנה הנה הוא בא מיד ("אָט אָט קומט ער שוין באַלד"), ואז יקויים "ישקני מנשיקות פיהו", "לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה"42, שהוא עניין טעמי תורה שיתגלו לעתיד, עוד יותר מאשר בשעת מתן-תורה (שאז היה רק גילוי נגלה דתורה, ועתה יתגלה גם פנימיות התורה) – הרי בודאי שצריכה להיות עתה ההמשכה עד למטה, הפצת המעיינות גם ב"חוצה", עד "חוצה" ממש.

וכן הוא הסדר בליל הפסח – שההתחלה היא בכוס ראשון, שהוא עניין גדלות שני דאבא (כנ"ל..), השייך לבחינת בן חכם שבעולם האצילות; ומיד לאחר זה בא כוס שני, שענינו (לא עולם הבריאה או עולם היצירה, אלא) בחינת בן רשע שבעולם העשייה דווקא, כמבואר בפרי-עץ-חיים43. ונמצא, שדווקא מבחינת גדלות שני דאבא, בן חכם שבאצילות – ממשיכים לבחינת בן רשע שבעולם העשייה, וכמבואר בפרי-עץ-חיים שם, "למה אצילות סמוך לעשייה, לפי שעשייה צריכה אור גדול . . לכן המשיך לו מלמעלה מן אצילות".

וזהו תוכן התשובה שמשיבים לבן הרשע44: "אילו היה שם לא היה נגאל" – שם דווקא, קודם מתן-תורה45, אבל עתה, לאחר מתן-תורה – יהיה גם הוא נגאל.

וטעם הדבר – כי ישראל ראשי-תיבות "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"46, ולכן, כשם שחסרון אות אחת בספר-תורה הוא פסול בכל הספר תורה (בכל אותיותיו)47 – כן הוא גם בישראל, שאם אחד מישראל, יהיה מי שיהיה, יישאר ח"ו בגלות, נוגע הדבר גם לדרגות היותר נעלות, ולכן בהכרח שכל אחד ואחד מישראל יהיה נגאל.

וזהו טעם ההכרח לעבודת הפצת המעיינות עד ל"חוצה" התחתון ביותר [..].

(קטעים מברכת כ"ק אדמו"ר לאנ"ש שיחיו שבירכו אותו אור לי"א ניסן ה'תנש"א, ומהתוועדות אחרון-של-פסח ה'תשכ"א.

התוועדויות תנש"א כרך ג' עמ' 37-39 – מוגה; תורת מנחם כרך ל, עמ' 262-264 – בלתי מוגה)

_____________________________

1)    ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם.

2)    נשא ז, עב.

3)    ויחי מט, כ.

4)    ולהעיר ש"מלך" בגימטריא צ'.

5)    ראה ברכת י"א ניסן תשמ"ז ס"א.

6)    ראה ניצוצי אורות וניצוצי זהר לזח"ב קנג, א. וש"נ.

7)    זח"ג רכד, סע"א. וראה תניא פי"ב (יז, רע"א). פי"ז (כג, א). פ"ל (לח, ב). פנ"א (עא, סע"א).

8)    ראה ע"ח שער המוחין (ש"כ) פ"ה.

9)    פ' ראה יב, כג.

10)  "כל ישראל בני מלכים הם" – שבת סז, א.

11)  "אתקריאו ישראל מלכים" – תקו"ז בהקדמה (א, ריש ע"ב).

12)  ישעי' נד, יג.

13)  ד"ה וכל בניך לימודי ה' תרפ"ט (סה"מ קונטרסים ח"א טז, ב ואילך).

14)  כתר שם טוב הוספות סי' קלג.

15)  יבמות טז, ב.

16)  כמאחז"ל (קידושין לב, ב) "זקן זה שקנה חכמה".

17)  ופנימיות אבא פנימיות עתיק (נסמן בקונטרס לימוד החסידות עמוד 6) – ראה מקומות שבהערה 123. ד"ה ואברהם זקן תרנ"ד. ועוד.

18)  דניאל ז, ט (וראה במפרשים שם).

19)  ראה ד"ה ויעמוד העם תרנ"ח (ע' קצ ואילך). המשך תער"ב ח"ג ע' א'שסח ואילך. וראה המשך תרס"ו ע' רלד-ה. ועוד. ובד"ה ויעמוד שם: זקנתי הוא בחי' עתיק, דעתיק הוא ל' זקנה .. וענין הזקנה למעלה הלא ארז"ל ומי איכא זקנה קמי' קוב"ה להיות שאינו בגדר זמן וממילא אינו שייך שם ענין הזקנה. אלא הכוונה דזקנה מורה על הקדמות, והיינו דלהיות שבחי' עתיק כו'.

20)  המשך תרס"ו שם.

21)  ומרומז גם בהלשון "בן יחיד", בחי' אחד עשר, חד ולא בחושבן (ראה הערה 28).

22)  ראה זח"ג עג, א.

23)  ולהעיר גם שפנימיות עתיק הוא מלכות דא"ס (המשך תרס"ו שם).

24)  כ"ה בהמשך תרס"ו שם.

25)  לשון הכתוב –תהלים פד, ח.

26)  תהלים קיט, יח. וראה שער האמונה פ"ס.

27)  ראה לקו"ת צו יז, ב: "וזהו פי' אראנו נפלאות, אראנו דייקא בבחי' ראי' ממש .. שהשגתו (דהאריז"ל) הי' בבחי' ראי' כו'". וראה גם שער האמונה שם.

28)  ראה גם לקו"ש ח"ג ס"ע 870 (מהתוועדות זו).

29)  פסחים עו, ב (במשנה).

30)  ראה תו"מ סה"מ תשרי ריש ע' קסד. וש"נ.

31)  חגיגה טז, א.

32)  יבמות ה, ב.

33)  תוכן סעיף זה – נדפס בלקו"ש שם ע' 834 הערה 23.

34)  משנה כריתות בתחלתה. וראה לקו"ש חי"ז ע' 129. וש"נ.

35)  יחזקאל טז, ז.

36)  כריתות ט, א ובפרש"י. שמו"ר פי"ז, ג. וראה מכילתא ופרש"י בא יב, ו.

37)  ראה תו"מ חי"ג ע' 179. וש"נ.

38)  מאו"א כ, טו. וראה תו"א יתרו בהוספות קט, א. אוה"ת יתרו ע' תתסט. ובכ"מ.

39)  ויצא לב, א.

40)  ראה סה"ש תרצ"ט ע' 316. תש"א ע' 81. ועוד.

41)  שה"ש ב, ט.

42)  שם א, ב ובפרש"י.

43)  שער חהמ"צ פ"ז.

44)  מכילתא בא יג, ח. הגש"פ פיסקא "רשע מה הוא אומר".

45)  ראה גם לקו"ש חי"א ע' 2. וש"נ.

46)  מגלה עמוקות אופן קפו.

47)  ראה זח"ג עא, א. תקו"ז תכ"ה. שו"ת נוב"י מהד"ת או"ח סק"ט. אבנ"ז יו"ד ח"ב סשע"א.

 משיח וגאולה בפרשה

ברגע אחד עוברים מגלות לגאולה

מיד כפשוטו

למרות שביאת משיח צדקנו היתה יכולה להיות ברגע שלאחרי החורבן, הרי מובן, שכאשר נמצאים בסוף זמן הגלות, בעקבתא דמשיחא, בדור שהוא בבחינת "מאסף לכל המחנות" ביחס לכל הדורות – הרי זה זמן מסוגל ומוכשר ביותר לביאת משיח צדקנו.

ועל-פי זה מובן שכאשר יהודי מתבונן בעובדה שהוא נמצא בתקופה דעקבתא דמשיחא – הרי התבוננות זו פועלת עליו להוסיף בכל העניינים הקשורים עם ביאת משיח צדקנו, שזוהי כללות העבודה דקיום התורה ומצוותיה.

וכאשר יהודי מוסיף בעבודתו הפרטית, ועד שפועל את הגאולה הפרטית שלו – הנה על-ידי זה נפעלת הגאולה הכללית דכללות ישראל, כמבואר באיגרת-הקודש (ס"ד) שהגאולה הפרטית דכל אחד ואחד מישראל קשורה עם הגאולה הכללית דכללות ישראל.

ובעצם – מפורש הדבר בגמרא (סנהדרין צח,א): "אימת אתי משיח . . היום אם בקולו תשמעו", היינו, שעל-ידי כללות עניין "בקולו תשמעו" (קיום התורה ומצוות על-ידי כל אחד ואחד מישראל) זוכים לביאת משיח צדקנו.

וכאשר יהודי שואל: כיצד מדברים עמו אודות פעולות הקשורות לביאת משיח צדקנו – הרי ביחס לעניין זה הוא "תינוק קטן" בלבד, כי זה עתה התחילו לדבר עמו אודות ביאת משיח צדקנו?!

הנה על זה אומרים לו – היות שנמצאים אנו בתקופה דביאת משיח ("מ'געפינט זיך אין משיח'ס צייטן") [וכדיוק המפרשים אודות לשון הגמרא "עקבות משיחא", ולא "עקבות הגלות", היינו, למרות שמדברים אודות סוף זמן הגלות, נקראת תקופה זו בשם "עקבתא משיחא"] – הרי כל העניינים נעשים באופן שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, ולכן, מדברים עמו אודות ביאת משיח צדקנו (למרות היותו "תינוק קטן" בעניין זה).

וכמובן שהמעבר מגלות לגאולה נעשה ברגע אחד – שהרי אמרו חז"ל בנוגע לגאולת ויציאת מצרים, שכאשר "הגיע הקץ לא עיכבן המקום אפילו כהרף עין", ומאחר שעניין זה מובא בפירוש רש"י על התורה (בא יב,מא), מובן שהפירוש בדבר הוא כפשוטו – שהגאולה היתה תיכף ומיד, ולא היו צריכים להמתין אפילו "כהרף עין" (משך זמן הכי קטן)!

וכללות עניין הגאולה שייך לכל אחד ואחד מישראל – כמדובר כמה פעמים שהיות והגאולה העתידה תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים", הנה כשם שהגאולה דיציאת מצרים היתה בנוגע לכל בני-ישראל ממש, ועד שאפילו יהודי אחד לא נשאר בגלות מצרים, כמו כן יהיה בגאולה העתידה (כאשר "אראנו נפלאות"), שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות...

אבל בעניין זה גופא – צריכים להשתדל שהדבר ייעשה בזריזות, ויפה שעה אחת קודם, היינו, לא רק "שעה" הכוללת ששים דקות, אלא "שעה" מלשון הפנה ("א קער"), שעניין זה נעשה בחלק הכי קטן שבעניין הזמן.

(משיחת אחרון-של-פסח ה'תשמ"ב; התוועדויות ה'תשמ"ב, כרך ג, עמ' 1289-1288 - בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

'אשרי העומדים על סודך'

מה שאל ה'פני מנחם' ביחידות ומה השיב לו הרבי? * הרבי מסביר מדוע הוא מרבה ב'מראי מקומות' ו'מפתחות' * כשהרב הליטאי ציטט את אשר שמע בהתוועדות עם הרבי, במחקרו התורני * דברי כ"ק האדמו"ר מוויז'ניץ זצ"ל בביקורו בערד, ומדוע נוכחות החסידות בבני-ברק חשובה כל-כך * דחיית הטענות על ההכרח והתועלת בציון 'יובלות' שנים * לרגל היום הבהיר י"א ניסן

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

חלוקה לפי אופן ה'עבודה'

באחת היחידויות שהיו לגה"צ רבי פינחס מנחם אלתר, לימים האדמו"ר בעל 'פני מנחם' מגור, אצל הרבי, פנה ושאל: מדוע בלימוד התניא לפי החלוקה היומית (ב'מורה שיעור') יש כמה וכמה ימים שבהם לומדים את אותם שיעורים בשנה פשוטה ובשנה מעוברת, ואחר-כך – ברוב השנה – השיעורים חלוקים?

תשובת הרבי היתה:

כשם שבקריאת התורה יש הבדל בין שנה פשוטה (שבה קוראים שתי פרשיות מחוברות) לשנה מעוברת (שבה קוראים כל פרשה בפני עצמה) – וטעם הדבר כי יש הבדל בין עבודת ה' בשנה פשוטה לעבודת ה' בשנה מעוברת – כך גם השינויים בחלוקת הלימוד היומי בתניא [הרבי הדגיש שאין זה מפני ששנה מעוברת ארוכה יותר וזו (שנה פשוטה) קצרה יותר].

תוכן דברים אלה סיפר ה'פני מנחם' להרה"ג הרה"ח ר' יעקב מנדלסון שליט"א, רב קהילת חב"ד בערד.

להוסיף ולהרבות – כנגד החושך

בפתק נדיר שכתב הרבי בכתב-יד-קודשו כמענה לשאלה, מסביר הרבי את הטעם שהוא מרבה בכתיבת וציון מראי מקומות, וכן מעודד עריכת מפתחות לספרים:

המ[ראי] מ[קומות] – מעורר ע[ל] כ[ל] פ[נים] אחדים מהשומעים לראות בפנים, ובמילא לומדים דברים נוספים. ואפילו בשביל א[חד = שיעיין בפנים] כדאי הציון. וזהו גם א[חד] הטעמים שמרבים במ[ראי] מ[קומות] (ובמפתחות [= לספרים]) בזמן שנתרבה החושך וכו'.

וע[ל] ד[רך] המבצעים [= עשרת מבצעי המצוות שנבחרו מכלל תרי"ג המצוות, בעת שנתרבה החושך, לעודד כמה וכמה מבני-ישראל שיקיימו מצוות אלו].

נוסף על דעירובין כ"א ס[וף] ע[מוד] ב. נד, ס[וף] ע[מוד] ב'. [= במקומות אלו הגמרא משבחת את מעלת ה'סימנים' לתורה ('מפתחות' ו'מראי מקומות')].

תנא דמסייע לך

הרב חיים-דובער גולבסקי, רב ליטאי חשוב, דיין בבית-דין ומחבר הספר 'ממקור ישראל', פרסם מאמרים תורניים רבים, בין השאר בקובץ יגדיל תורה ניו-יורק, שהופיע מטעם מזכירות הרבי [בחוברת לט (כסלו טבת תשמ"א) עמ' קפג-קצ אודות "ציצית ששוזרין קטנים", ושוב בחוברת סז עמ' שסא אודות "דג אסטערייא אם יש לו קשקשים"].

והנה, בביטאון התורני 'בית יצחק', מטעם תלמידי ישיבת רבנו יצחק אלחנן, שהופיע בשנים תשמ"א-תשמ"ב, חוברת טו, התפרסמו דברי תורתו (ממקור ישראל חלק שני, בעמ' 61-41), ובין דבריו (שם בעמ' 54-53) הוא כותב:

"לפני זמן הייתי בהתוועדות של מרן האדמו"ר שליט"א מליובאביץ, בזמן שיצא בקול חוצב להבות אש, שגם בנות צריכות להדליק נר שבת קודש. והאדמו"ר שליט"א אמר בפירוש שהאם חייבת לחנך את בתה הקטנה וכו', ומדבריו משמע שהדלקת נר זוהי מצוה המוטלת על האשה, וברור שהאם חייבת לחנך את בתה. ואפשר שלפי דבריו גם אבות העולם בעל מגן אברהם ואדמו"ר הזקן, שפוסקים שאין האם חייבת לחנך את בניה, עיין בשולחן ערוך הרב בהלכות סוכה שם בסימן תר"מ – מכל מקום מודים הם שהאם חייבת לחנך את בתה בכו' וחלה והדלקת הנר, ואלו דברי טעם...

"אולם לשיטת רש"י בריש חגיגה ותוספות בעירובין והתרומת הדשן ובעל אליהו רבה ובעל אורח מישור וכל גדולי הדורות שסוברים שהאם חייבת לחנך את בניה הקטנים אין שום ספק שהעיקר כהאדמו"ר שליט"א, שמצוה מיוחדת לאם לחנך את בתה במצוות השייכות לנשים, וכבר כתוב במשלי הרבה על האם שמלמדת חכמה לבניה. והכתוב אומר בפירוש ואל תטוש תורת אמך. וברור שאין מכאן שום קושיא למאן דאמר שהאם פטורה לחנך את בניה הקטנים".

השתתפות האדמו"ר בפעילות חב"ד

באחד מביקוריו של האדמו"ר הרה"צ מוויזניץ, רבי משה יהושע הגר זצ"ל (שנלב"ע בכ' אדר השתא) בערד, התבטא בהתפעלות על עבודתו בקודש של הרבי ומסירות-נפשו למען עם-ישראל. אולם בד בבד השמיע 'טענה' כלפי חסידי חב"ד: מדוע החסידים לא דואגים יותר לבריאותו של הרבי ואינם משגיחים על אכילתו ושנתו כדבעי!

באותה הזדמנות אמר להרה"ג הרה"ח ר' יעקב מנדלסון שליט"א:

סבורני שחסידי חב"ד בערד צריכים לפתוח בית ספר לבנות ברוח 'בית יעקב', כדי לדאוג לבנות תושבי העיר, שיתחנכו ברוח ישראל סבא על טהרת-הקודש.

בתום דבריו הוציא מכיסו 600 ש"ח ואמר: הא לכם, זו השתתפותי להתחלת העניין (נרשם מפי הר"י מנדלסון שליט"א).

בניו ממלאי-מקומו שליט"א זכו להיות בחצר הרבי. הרה"צ ר' ישראל שליט"א זכה לשהות ב'יחידות' בשנת תשד"מ, ונקודות מיחידות זו התפרסמו ב'רישומה של שנה' תשד"מ (עמ' 123). כמו כן היה אף במעמד חלוקת השטרות לצדקה.

הרה"צ ר' מנחם מענדל נכח בהתוועדות שלמה של הרבי. זה היה בצעירותו, בעת ששהה בארצות-הברית, והחליט לבוא ולראות מקרוב את עבודת הקודש של הרבי, ואכן נכח בהתוועדות פורים תשל"ט והביע לאחר מכן את התפעלותו מהמעמד המיוחד (שמעתי בשעתו מהרה"ח ר' יוסף גרינברג ז"ל, שהיה תושב שיכון ויז'ניץ ושהה באותה עת בחצרות-קדשנו לרגל שמחת נישואי בתו. הוא פגש אותו אז, והרמ"מ שליט"א הביע לפניו את התפעלותו).

יצויין כי בהזדמנות אחת ('תורת מנחם – מנחם ציון' כרך ב' עמ' 352) כשהזכירו לפני הרבי את דרכה של ויז'ניץ בעבודת ה' מתוך שמחה, התבטא הרבי שהעובדה שוויז'ניץ נמצאת בבני ברק, היא דבר המתבקש, מכיוון שמחדירה וממשיכה את עניין השמחה במקום שיש שם כאלה שהנהגתם בקו של עצבות...

כמו כן העלה על נס את דרך אהבת-ישראל, שחסידות ויז'ניץ שמה עליה דגש רב על כך.

במה מעוניין יצר-טוב יותר?

בגיליון 'בית חיינו' גיליון יט (של התלמידים השלוחים לישיבת תו"ת), שהופיע בעש"ק פ' ויקהל פקודי שנה זו, נחשף כתב-יד-קודשו של הרבי בנושא ציון שנת ה-150 להילולת אדמו"ר הזקן ( נושא שהקדשנו לו השנה כמה רשימות, בגיליונות תקיב-ד). יצויין כי תוכן המענה נאמר גם בהתוועדות, אבל עם זאת יש ב'נותן טעם' לצטט גם את מכתב ה'טענות' של אחד מחשובי הרבנים, אליו הופנה המענה. הוא כתב לרבי:

"שמעתי וראיתי בעיתונים כי כבוד-קדושתו הכריז לחוג השנה כשנת היובל של 150 שנה ליום פטירתו של הגאון-הקדוש אור עולם אדמו"ר הזקן בעל התניא זצ"ל זי"ע ועל כל ישראל אמן.

"בוודאי צריכים לזכור התורות והשיחות והעובדות מרבינו הזקן, ועל זה נאמר זכר צדיק לברכה, כלומר המזכיר זוכה גם-כן לברכות, אבל לאו דווקא בשנת היובל של 150.

"מעולם לא שמעתי שאצל החסידים מכל הענפים מתלמידי הבעש"ט ז"ל יחוגו שנת היובל, ומדוע לא התנהגו כן הצדיקים הקודמים? וגם כפי מיעוט ידיעתי לא שמעתי ולא ראיתי שנשיאי חב"ד לדורותיהם יחוגו ויציינו שנת היובל ליום פטירת הבעש"ט או המגיד הגדול או בעל התניא. רק ערכו יומא דהילולא בכל שנה ושנה, אבל לא ציון של סכום שנים, והנני רואה בזה התחקות למנהגי המודרנים שמקורם במנהגי הגויים.

"ובודאי יש לכבוד תורתו הנעלה טעמים ונימוקים ומקורים לזה אשר נעלמו ממני, בכן מאד אבקש מכבוד-הדרת-גאונו אם יאפשר להודיעני בכדי להסיר החששות מלבי, כי כ"ק מכירני שאין אני בא חס-ושלום לקנטר רק בבחינת ילמדני רבינו".

וכך השיב לו רבינו:

לשאלת כ[בוד] ת[ו]ר[תו] במכתבו בנוגע ליום הולדת, יובל שנים וכו' – מקצת המקורות מצוין בשיחת ח"י אלול דהשתא. ובכמה משיחות כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע נזכר והובדל לברכה ולתוס[פת] באה[בת] ויר[את] השם וכו' – יום ההולדת, יובל וכיו[צא] ב[זה]. ושם ביאר ג[ם]- כ[ן] שאף שע[ד] ע[תה] לא נתפרסם ע[ל] ד[בר] ז[ה] בכ[ל] ז[את] כו' [=הגיע עתה הזמן לנוהג כזה].

ומה שנוגע ביותר – שרואים במוחש שע[ל] י[די] ה[נזכר] ל[עיל – התעמולה וההתעוררות על דבר שנת המאה וחמישים] נתוסף בת[ורה] ומצ[וותיה] אצל כ[מה] וכ[מה] מאח[ינו] ב[ני] י[שראל] כ[ן] י[רבו], והולך ומוסיף. והתעמולה של אלה המרעישים נגד זה – במקום שפעלה, הרי לא התאספו ביום ההוא [=ח"י אלול או כ"ד טבת], לא דברו בעניני יר[את] ש[מים] וכו', ואם לדון ע[ל] פ[י] המעשה בפועל – לכאורה ברור באיזו תעמולה מעונין היצ[ר] ט[וב], ובאיזו כו' [=היצר הרע].

לכאורה המרעישים הנ"ל [=נגד ציון היובלות] ה[וה] ל[יה] להתלהב מתחילה נגד קריאת ה"פייפער" [=עיתונים] בכל יום, (ובפרט שכמה מהם יקיימו על-ידי זה קשוט עצמך). הרדיפה אחר ה"שלימות" בלימודי חול החודרת לכותלי הישיבות וכו' וכו' [ולא עתה הזמן להזכיר ענינים כאלה].

להערת כת"ר ע[ל] ד[בר] מנהגי או[מות] הע[ולם] – עיין שו"ת הצ[מח] צ[דק] ח[לק] יו[רה] ד[עה] ס[ימן] צא ובהשמטות (נדפס בסוף ח[לק] ו'). וש[ם] נ[סמן].

 ממעייני החסידות

פרשת צו

צו את אהרון... זאת תורת העולה (ו,ב)

אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (רש"י)

מבאר זאת המגיד ממזריטש ברוחניות העניינים:

"זאת תורת" – הפסוק מדבר על עסק התורה.

"העולה" – עסק התורה עולה למעלה מכל הקורבנות.

"על מוקדה" – בתנאי שלומדים את התורה מתוך התלהבות הבאה מאהבת הבורא ויראתו.

"על המזבח" – זה האדם, שנברא ממקום כפרתו, מן המזבח.

"כל הלילה" – כל ימי האדם בעולם הזה, הדומה ללילה.

"ואש המזבח תוקד בו" – תיקוד בו אש התורה.

"לא תכבה" – כנאמר (יהושע א), "והגית בו יומם ולילה".

"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" – הזירוז על עסק התורה הוא גם לדורות, שהרי עסק התורה לא יתבטל לעולם.

"ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" – שיטתו של רבי שמעון בר-יוחאי היא, שעל האדם להימנע מעסק הפרנסה ולהקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה, "אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עליה" (ברכות לה). ואין לך חסרון כיס גדול מזה.

(אור-תורה צו, עמ' לח)

צו את אהרון (ו,ב)

אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות (רש"י)

"אין צו אלא לשון זירוז" – כללות עבודתו של האדם לקונו צריכה להיות מתוך זריזות, בגלל השמחה והתשוקה לקיים את רצון הבורא.

"מיד" – מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, אלא יש לקיימה מיד, ללא דחיות.

"ולדורות" – הקיום אינו חד-פעמי, אלא נמשך עד סוף כל הדורות. ובשני מובנים: א) יש לפעולה זו פירות ופירי-פירות עד סוף כל הדורות; ב) הפעולה עצמה היא תמידית, ובלשון הידוע – 'פעולה נמשכת'.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת צו תשמ"ג. תורת מנחם תשמ"ג כרך ב, עמ' 1254)

זאת תורת העולה (ו,ב)

בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה (רש"י)

בגמרא (מנחות עב) אמרו, שעיקר הקטר חלבים הוא ביום, אלא שאפשר להקטירם גם בלילה.

ויש להסביר זאת בעבודת האדם לקונו:

"יום" – רומז לאור ולגילוי, ככתוב (בראשית א) "ויקרא אלוקים לאור יום", שזהו עסק התורה והמצוות המגלה את אור ה' בעולם.

"לילה" – רומז לחושך ולהעלם, שזהו העסק בדברי הרשות שמעלימים על תכלית חייו האמיתית של האדם בעולמו.

המשמעות הפנימית של הקטרת החלבים ביום היא 'הקטרת' התענוג שבעבודת הבורא (חלב רומז לתענוג), כלומר: לעבוד את ה' אך ורק כדי לקיים את הרצון העליון, לא משום התענוג שבעבודה זו.

ואילו הקטר החלבים בלילה משמעותו – שיש 'להקטיר' גם את התענוג שבדברי הרשות, לעסוק בהם רק כפי הצורך, לשם שמים.

אולם עיקר הקטר החלבים הוא ביום דווקא, שכן הצורך לבטל את התענוג שבדברי הרשות – אין בו משום חידוש כל-כך; עיקר החידוש הוא שחייב אדם "להקטיר" גם את התענוג שבעסק התורה והמצוות.

(ליקוטי-שיחות כרך ג עמ' 950)

והרים את הדשן... ושמו אצל המזבח... והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה  (ו,ג-ד)

פעם נאמר כאן "והרים את הדשן" ופעם נאמר "והוציא את הדשן". יש כאן רמז לשני סוגים של 'דשן' בעבודת ה', שאחד מהם יש להרים ואת השני להוציא.

דשן בכלל הוא פסולת, ובעבודת-ה' הוא רומז למרירות ולעצבות שאדם מרגיש על שפלות מצבו. תחושות אלה הן בבחינת פסולת, שכן בדרך-כלל צריך לעבוד את ה' מתוך שמחה דווקא.

אלא שיש הבדל בין מרירות לעצבות:

"והרים את הדשן" – נאמר על המרירות. במידה זו יש גם חלק טוב, שהרי היא מביאה בסופו של דבר לשמחה עצומה, ויש לנצלה למען העניין החיובי שבה.

"והוציא את הדשן" – נאמר על העצבות. מידה זו אינה מביאה שום תועלת בעבודת-ה', ולא עוד אלא שהיא "אסקופה הנדרסת לכל מיני רע"; ויש להוציאה ולבערה מקרבנו.

(סידור עם דא"ח עמ' לא)

אש תמיד תוקד... לא תכבה (ו,ו)

מפרש הרבי ה'צמח-צדק':

"אש תמיד" – זה הלומד עם חברו ומעורר את 'אש התמיד' האלוקית שבנפשו,

"לא תכבה" – זכות זו תעמוד לו לעד.

(היום-יום כ"א אדר שני)

אש תמיד (ו,ו)

אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות... אף היא מעל מזבח החיצון תוקד (רש"י)

"מזבח החיצון" – רומז לעבודת האדם עם זולתו, הנמצא ב'חוץ'.

"הדלקת המנורה" – רומזת ללימוד התורה, כנאמר (משלי ו), "ותורה אור".

כאן טמון רמז נפלא: העובדה שהדלקת נרות המנורה נעשתה דווקא מאש שעל-גבי מזבח החיצון, מלמדת שהדרך לזכות לאור התורה (הדלקת המנורה) היא דווקא כאשר האדם אינו מסתפק בעבודתו עם עצמו אלא מתעסק גם בטובת הזולת – "מזבח החיצון".

(ליקוטי-שיחות, כרך יז, עמ' 56)

זה קרבן אהרון ובניו... מחציתה בבוקר ומחציתה בערב (ו,יג)

הכוהן הגדול הוא ה'יחידה הכללית' של עם-ישראל. המשמעות הרוחנית של "קרבן אהרון ובניו" (חביתי כוהן גדול) בעבודת האדם היא, החדרת עוצמת ה'יחידה' שבנפש לתוך פרטי העבודה במשך המעת-לעת, "בבוקר ובערב".

הדבר בא לידי ביטוי בכך, שמיד לאחר פרשת מנחת חביתין (עניין ה'יחידה') באים דיני הקרבנות הפרטיים – חטאת, אשם ושלמים.

(משיחת תענית-אסתר תשמ"ו. תורת מנחם תשמ"ו כרך ב, עמ' 700)

זה קרבן אהרון ובניו... ביום הימשח אותו (ו,יג)

אהרון אוכל כל הקרבנות, ועכשיו יצא ממנו קרבן? (ויק"ר פ"ח)

"אהרון אוכל כל הקרבנות" – אהרון מברר את הקרבנות ומעלה אותם לשורשם על-ידי אכילתו, דבר המוכיח שהוא עצמו מבורר בתכלית, שאם לא כן, לא היה יכול לברר את זולתו.

"עכשיו יצא ממנו קרבן?" – כיצד אפוא ייתכן שהוא בעצמו נזקק לבירור ולהעלאה על-ידי הבאת קרבן משלו?

התשובה היא, שבזכות זה שאהרון יורד מדרגתו כדי לברר ולהעלות את הבחינות שלמטה ממנו, הוא מתעלה לבחינות הנעלות ממנו ומתברר על-ידן.

(ליקוטי תורה ויקרא עמ' ז)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת צו
ח' בניסן, שבת הגדול

שבת הגדול – לפי שנעשה בו נס גדול. . 'למכה מצרים בבכוריהם'. וקבעו נס זה לזיכרון לדורות בשבת וקראוהו 'שבת הגדול' מפני שהיתה בו "התחלת הגאולה והניסים".

השמחה בשבת זו, וכל ענייניה: ההכנה לפסח כמו לימוד הלכות הפסח, הכנת הילדים ל'ליל הסדר', שיֵדעו את ארבע הקושיות ושאר ענייני הסדר, וכן ההכנה לנתינת מעות חיטים וכו' – צריכים להיות אצל כל אחד ואחת מישראל באופן של גדלות.

"נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו . .  והעיקר . . ללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו".

הפטרה: "כה אמר ה'... אבדה האמונה ונכרתה מפיהם. כה אמר ה' אל יתהלל... נאום ה'" (ירמיה ז, כא-כח; ט, כב-כג).

אחרי תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". הרבי נהג לאומרה עם הציבור, בישיבה על מקומו.

מוצאי שבת-קודש – נוהגים לומר "ויהי נועם", "ואתה קדוש"1. קידוש לבנה.

* כשמנקים בימים שלפני בדיקת חמץ מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיז שוב את החפצים ממקומם, הנה אם מדובר ב"מקום שמכניסין בו חמץ", יש לבדוק את החדר לאור הנר (בלי ברכה) בשעת הניקיון, אף-על-פי שאין זה ליל בדיקת חמץ2.

יום שלישי
היום הבהיר י"א בניסן

יום הולדת את כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ביום ו' ערב-שבת-קודש בשנת תרס"ב, דור שביעי לנשיאי חב"ד (משנת תש"י ואילך. קבלת הנשיאות בשלמות מיו"ד שבט תשי"א).

היום מתחילים לומר את מזמור קי"א. אחר-כך אומר כל אחד את המזמור המתאים לפי מספר שנותיו.

יום חמישי
י"ג בניסן

יום ההסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, דור שלישי לנשיאי חב"ד (ביום ג' בסיוון תקפ"ח – קבלת הנשיאות בגלוי). נסתלק בשנת תרכ"ו, ומנוחתו כבוד בליובאוויטש. יום התחלת הנשיאות של בנו הצעיר, כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע.

כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, ינצלו 'עת רצון' זו, כדי: א) ללמוד פרקי משנה (על-כל-פנים פרק אחד, המתחיל באות אחת) של שמו הקדוש. ב) להוסיף בלימוד תורתו של בעל ההילולא. ג) להוסיף בעבודת התפילה. ד) להוסיף בנתינת צדקה, ומה טוב – לעניין השייך לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא או למוסדות העוסקים בעבודתו, ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי-מקומו. ה) לקיים התוועדות של שמחה, בה יקבלו עליהם הנאספים החלטות טובות בענייני תורה ומצוות.

נשיא: היום אומרים את פרשת "זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה", שהיא כנגד שבט לוי.

יום שישי,
י"ד בניסן, ערב פסח

בדיקת חמץ (ביום חמישי בערב):

הכנות: לפני הבדיקה צריך לנקות היטב את כל החדרים שצריך לבודקם. כן יש לרכז את כל החמץ המיועד לאכילה בערב ולמחרת בבוקר, במקום המשתמר מילדים וכדומה.

זמן קצר לפני כן מניחים במקומות שונים בבית עשר חתיכות של חמץ קשה, כל אחת מהן פחות מכזית ועטופה בנייר רגיל, אך לא בנייר כסף, שאינו נשרף היטב (נכון שיהיו על-כל-פנים כל הפתיתים ביחד – כזית). [הילדים יערכו רשימה היכן הניחו את החמץ, ואם אבד אחד הפתיתים – יעשו שאלת חכם].

זמנה: אור לארבעה-עשר – מיד אחרי צאת הכוכבים, ותמיד לאחר תפילת ערבית.

מקומה: כל המקומות שיש לחוש ולהסתפק שמא הכניס לתוכם חמץ, אפילו באקראי, צריכים בדיקה.

אופנה: לאור נר של שעווה ועל-ידי נוצת עוף. הבודק מניח את החמץ שמוצא בשקית קטנה של נייר. בגמר הבדיקה מניח את השקית, הנוצה והנר שנותר בתוך כף עץ קעורה, עוטף הכול בנייר (מלבד ידית הכף שנשארת מחוץ לעטיפה), כורך חוט סביב הנייר כמה פעמים, מהדקו וקושרו.

בין הברכה לתחילת הבדיקה אין לדבר כלל, אפילו מענייני הבדיקה. ונכון שלא לדבר כלל שלא מענייני הבדיקה כל זמן הבדיקה.

כתב רבנו הזקן: "ויעמיד מבני ביתו אצלו לשמוע הברכה שיבדקו איש במקומו, ולא ישיחו בינתיים, וייזהרו לבדוק תחילה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה", וכותב הרבי שייתכן שכוונתו היא, שמצווה לזכות גם את בני-ביתו (הגברים) בבדיקת החמץ, וכיוון שגם בעל-הבית בעצמו יבדוק קצת – אין בזה סתירה לדין "מצווה בו יותר מבשלוחו".

את החמץ הנמצא בבדיקה שומרים כנ"ל, ושורפים למחרת בבוקר, כדלקמן.

אחר הבדיקה מבטלים את החמץ שלא מצאנו, באמירת "כל חמירא" (הראשון).

מכירת חמץ: נוהגים לעשות את הרב ל'מורשה', דהיינו מיופה-כוח למכירת החמץ. [לכתחילה עושים זאת בכתב. יש להוסיף בטפסים את שם הרב וכן את פירוט המקומות שהחמץ נמצא בהם, לפני החתימה. אם אפשר, עושים זאת בצירוף קניין, ליתר תוקף. באין-ברירה ניתן לייפות את כוח הרב גם בטלפון]. בבית האדמו"ר מוכרים את החמץ לרב בצירוף 'ערב-קבלן', והוא מוכרו לגוי. הרב מוכר את החמץ לגוי בשטר ובקניינים נוספים, עם 'ערב קבלן'. בזמן האחרון אין מדקדקים במסירת המפתח במכירת חמץ.

מוכרים גם חמץ גמור, וגם את כלי החמץ (שמא נותר עליהם חמץ 'בעין'), ואין צריך להטבילם לאחר הפסח.

מאכל או משקה בחשש חמץ שנתקבל מהרבי, אין מנהגנו חס-ושלום למוכרם לגוי, אלא משתדלים לאוכלם בעצמנו [ובאין-ברירה – לבערם כדין לפני זמנו].

תספורת-מצווה: אודות זמן תספורת הבן, שיום הולדתו בערב-פסח: אין כדאי לדחות לאחר-זמן, כי אם לעשות התספורת בליל אור לי"ד או ביום ערב-פסח.

שחרית: אסור מן הדין לאכול מצה. ומנהגנו שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד אחר כורך.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה משכים קום בערב פסח. עורך סיום מסכת [אף שלא היה בכור] לאחר הנחת תפילין דשחרית (לפני התפילה). מתפלל שחרית. ועד לאחר ביעור החמץ, היה עסוק במתן הוראות לסילוק מאכלי החמץ והטמנת כלי החמץ. בחצות היום היתה ההכנה לאפיית 'מצת מצווה'. היה מתפלל מנחה בשעה מוקדמת. במשך שעה או שעה וחצי היה לומד את סדר קרבן-פסח. היה אומר אותו כשהוא חבוש בכובע החג ולבוש בבגדי החג, וכן היה חוגר עצמו באבנט. עומד ופניו לדרום, ואומרו בפנים צהובות.

תפילה: משכימים להתפלל. מהיום ועד סוף חג-הפסח אין אומרים 'מזמור לתודה'.

תענית בכורות: הבכורים, בין מאב ובין מאם, מתענים, ואפילו כוהנים ולויים. ונתפשט המנהג, שבמקום להתענות משתתפים הבכורים בערב פסח בסיום מסכת (סעודת מצווה), וממילא פוקעת התענית. יכולים לסיים מסכת גם מתלמוד ירושלמי.

הוראת הרבי, לומר אחר הסיום קדיש דרבנן ('התקשרות' תתפ"ח, הערה 28) ולא ה'קדיש הגדול' כנדפס בש"ס (ואגב, גם את נוסח 'הערב נא' וכו' הנדפס שם צריך לומר כפי הנוסח שלנו).

* במרכז הארץ מותר לאכול חמץ עד השעה 10:35 (שעון קיץ). יש לשורפו (וכן למכור לגוי את החמץ שמשאירים) לפני השעה 11:39 (שעה זו היא בנוגע לרב המוכר, אך הציבור צריך להקדים ולהגיע אל הרב מבעוד מועד, לבל יאחר את המכירה!).

שריפת החמץ – בשעה חמישית. אין שורפים אותו בתנור שמבשלים או אופים בו משהו, אלא עושים עבורו מדורה נפרדת. ונכון לשרוף כזית, לקיים בו מצוות ביעור.

עם הביעור אין לשכוח לנער את החמץ העלול להימצא בכיסי הבגדים, ובפרט באלו של הילדים. כן לגבי החמץ העלול להימצא בתוך המכונית (אם לא ניקו ובדקו שם לפני-כן).

לאחר השריפה אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

הכנות לחג: יש ליטול ציפורניים ולהסתפר לפני חצות היום (מי ששכח, מותר לו ליטול ציפורניו אחר-כך, אבל להסתפר מותר רק על-ידי גוי).

מצות מצווה – באפיית השמורה ערב פסח אחר חצות היה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נוכח ואומר גם-כן הלל, והיה מפסיק – גם באמצע פרק – להורות בהנוגע להלישה, אפייה וכדומה. הרבי לא נכח באפיית המצות-מצווה שלו בערב פסח.

הרבי נהג (עד שנת תשל"ז ועד בכלל) לחלק מצה שמורה בערב חג הפסח אחרי מנחה, כשהוא לבוש בבגד משי של שבת ויום-טוב ובחגירת אבנט (לאחר אותה שנה חילק על-ידי אברכי הכולל).

ההכנות לסדר

* יערוך שולחנו מבעוד יום (היינו סידור השולחן והכלים וכדומה, בלי ה'קערה', שאותה יש לסדר רק בלילה, קודם הקידוש).

מצות:

לא לשכוח לוודא שהפרישו 'חלה' מן המצות, ואם לאו – להפריש. לא ניתן להפריש בשבת או בחג.

יש לברור אותן מחשש נפוחות וכפולות (לא הספיק, רשאי לבדוק ולהניח הצידה את הכשרות לפני ה'סדר'). גם בשבת אפשר לברור ולהוציא את המצות השבורות ולהניחן בנפרד.

בעבור הסדר נוהגים לקחת מצות כפופות – בית קיבול, שזהו עניין 'כלי' האמיתי. ונוהגים להפריד במפה בין מצה למצה3.

זרוע:

נוהגים לצלות את הזרוע ויש לעשות זאת מבעוד יום. לא צלאה – יניח במקומה בשר מבושל4.

נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף. כמו-כן מדקדקים שלא לאכול את הזרוע (כלל) אחר-כך5 – כל זה הרחקה שלא יהיה כל דמיון לקרבן הפסח. ומטעם זה הנה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מסיר כמעט6 את כל הבשר מעל עצמות הזרוע1, וכן נהג גם אביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע7.

ביצה:

מבושלת עד שתתקשה1.

הרבי היה מדקדק שלא תישבר קליפת הביצה, אף שטורח היה לו להעמידה במקומה על-גבי המצות כשהיא בשלמותה.

מרור:

נוהגים לקחת חסה8 [כך שמה גם בארמית, ובלשון המשנה 'חזרת'] ותמכא [כך שמה בלשון המשנה, לפי הזיהוי במסורת אשכנז, ובימינו נקראת בארה"ק בטעות בשם 'חזרת', בהעדר 'שם עברי', וביידיש 'חרֵיין'] שניהם יחד – הן למרור והן לכורך1. את טחינת או גירור ה'חרֵיין' יש לעשות מבעוד יום בלבד (ולסגור היטב בכלי).

יש לבדוק, לשטוף ולייבש את ה'חסה' מבעוד-יום. עדיף להשתמש בחסה מגידול נקי מחרקים, הטעונה רק השריה קלה במי סבון ושטיפה. חסה רגילה – גם הקלחים – טעונה בדיקה היטב מן החרקים, וכבר ציינו שעדיף שלא להשתמש בחומץ או מלח [מלבד הזהירות מ'כבוש'9, הבעיה שבריכוז גדול מדי שלהם, החרקים המוצצים מתים ונשארים בתוך העלה] אלא בנוזל לשטיפת כלים, בריכוז הרגיל, ולשטוף כל פינה היטב בעזרת 'ליפה' עדינה (הרבי לא אכל קלחים)10. אם לא בדק מבעוד יום, יוכל לבדוק היטב כל עלה מול האור לפני ה'סדר', יוריד לעצמו את החלקים הנקיים לאכילה, ישטפם במים רגילים וייבשם בעדינות.

חרוסת:

רסק פירות עבה, זכר לטיט. נעשה מפירות שנמשלה בהן 'כנסת ישראל'11, וצריך לתת בתוכו תבלין הדומה לתבן כגון קינמון וזנגביל, אך "מכמה שנים מנהגנו לא לקחת קידה וקינמון מחשש תערובת חמץ, רק תפוחים אגסים ואגוזים"1. צריך שתהיה בו חמיצות כלשהי, זכר שהיו משעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קהות; ומרככים אותה ביין אדום, זכר למכת-דם12. החרוסת שבקערת הרבי יבשה, וריכוכה ביין נעשה רק לפני אכילת "מרור", על-ידי שמניח מקצתה לתוך התחתית של כוס היין, מה שאין כן בכורך, שלא טובלים בחרוסת את המרור אלא מניח קצת מהחרוסת היבשה שבקערה על המרור ומנערה ממנו13.

כאשר חג-הפסח חל בשבת כבשנה זו, כתב רבינו הזקן14 שצריך להיזהר לרכך את החרוסת במשקה מערב שבת, ואם שכח לרככה מערב שבת – ירככנה בשבת על-ידי שינוי, דהיינו שמתחילה ייתן המשקה לתוך הכלי ואחר כך ייתן לתוכו החרוסת.

כרפס:

ראשי-תיבות: ס'-פרך, כלומר שישים ריבוא עבדו עבודת-פרך15. ואנו נוהגים לקחת בצל (או תפוח-אדמה)16.

היין:

בליל הסדר חובה על כל אחד ואחת17 לשתות ארבע כוסות יין.

מי שאפשר לו, ישתה יין (אדום18) בלבד. אם קשה לו, יערב בו מיץ ענבים טבעי, ואם גם זה קשה, ישתה מיץ ענבים טבעי לבדו19.

הכוס:

חייבת להיות שלמה20 ולהכיל 'רביעית'21. שיעור רביעית על-פי ספר שיעורי תורה – 86 סמ"ק22.

נוהגים להשתמש בגביע כסף23. רבים מאנ"ש מקפידים שלא להשתמש בגביע עם רגל24.

מי מלח:

יש להכין את מי-המלח מבעוד יום.

הדלקת הנר: מברכות "להדליק נר של שבת ושל יום-טוב" ו"שהחיינו".

אחר מנחה, קודם השקיעה, קוראים את 'סדר קרבן פסח'.

_______________________

1)    הגרז"ש דבורקין ז"ל, שבח המועדים עמ' 184 (כן נהגו רבותינו נשיאינו, וכן נהגו בליובאוויטש, דלא כמ"ש בלוח כולל-חב"ד – 'אוצר' עמ' יט וש"נ.

2)    מהוראות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע להגר"י לנדא ז"ל, יגדיל-תורה נ.י. גיליון נב עמ' קנ. וראה שו"ע אדה"ז תלג,ז.

3)    ספר-המנהגים.

4)    כף-החיים שם ס"ק סג.

5)    מנהג מדינותינו שלא לאכול צלי בליל פסח (שו"ע אדמוה"ז סי' תעו ס"א), וכאן משמע שמדקדקים שלא לאוכלה כלל גם בימים שלאחר מכן, כהאוסרים שהובאו בכף-החיים שם ס"ק ב.

6)    אבל מעט בשר צריך להשאיר עליה, שכן עצם ללא בשר אינה נקראת 'תבשיל', שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ב. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו היה מסיר לפעמים אף את החוט הפנימי שבחלל הגרגרת – 'אוצר מנהגי חב"ד', ניסן-סיוון, עמ' קל.

7)    ספר-השיחות תש"ב עמ' 93.

8)    "מצווה לחזור [=לחזר] אחר חזרת... ואף-על-פי שהחזרת אין בה מרירות, מכל מקום כשהיא שוהה בקרקע, מתקשה הקלח שלה ונעשה מר מאוד, ומפני כך היא נקראת מרור, ומצווה לחזור אחריה אף כשהיא מתוקה... זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו... בתחילה בפה-רך... ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה..." (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג ס"ל). ולעיל בסכ"ג מביא שיוצאים בין השאר גם בתמכא שקורין קריי"ן. ובסכ"ח שמצטרפים זה עם זה לכזית.

מקפידים להשתמש בחסה מסוג 'רומינה', אולי על-פי מש"כ בס' שיעורי-תורה עמ' קצז שעדיף לקחת "מין הארוך" דווקא. וראה נטעי-גבריאל – פסח ח"ב פנ"ד ס"י.

9)    כיוון שאין יוצאין ידי חובה במרור כשהוא כבוש, ושיעור 'כבישה' בציר או בחומץ הוא "שיתננו על האש וירתיח" (שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סכ"ג), וזה ייתכן לפעמים אפילו בשתיים-שלוש דקות.

10)  ומציינים בזה למג"א סי' תעג ס"ק יא. אך במצב הנתון וודאי עדיף להשתמש בהם.

11)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעג סל"ב-לג.

12)  צריך לרככה, כיוון ש'טיבול' ייתכן רק בנוזל.

13)  'התוועדויות' תשמ"ו ח"ג עמ' 181. ספר המנהגים.

14)  סימן תע"ג סעיף לד.

15)  אבודרהם, מהרי"ל – 'ליקוטי טעמים ומנהגים' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

16)  ב'רשימות' חוב' צ (יומן ניסן תרצ"ה, וורשא) עמ' 14: "לכרפס – היו לוקחים בצל, ורק אח"כ כשנחלשו הדורות, לקחו [-הנשים, 'המלך במסיבו' ח"א עמ' קלא. 'אוצר' עמ' קלד] תפוחי אדמה, אבל אדמו"ר מהר"ש לא היה שבע רצון מזה".

ולהעיר שב'אוצר' שם ציין לערוך-השולחן ומעדני-שמואל, וכן מציינים לחיי-אדם ו'יסוד ושורש העבודה' שנהגו בבצל, ואכן גם בסי' רה ס"ד פסק שם כדעת שו"ע רבינו שם ס"א, שהבצלים טובים לאכילה [=ללא פת] ומברכים עליהם 'אדמה', ואכן מספרים שכך נהגו ברוסיה, אך במשנ"ב שם ס"ק ה כתב (מהשע"ת ס"ק ב) ש"במדינותינו [וכ"כ בשו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' סד על 'מדינותינו' דהיום, ובהגדת 'קול דודי' בשמו. מאידך בהערות הגר"מ אליהו לס' וזאת-הברכה עמ' 361 פסק שבצל חי שאינו חריף ברכתו בפה"א] לעולם אין דרך בני אדם לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים", ובסדר ברה"נ (פ"ו ה"ד, עיי"ש בביאור הרב גרין, וכן בלוח ברה"נ פ"ט הי"א) פסק רבינו שאם הבצלים ראויים לאכילה בפני עצמם, אף אם רוב בני אדם אוכלים אותם רק עם פת – מברכים עליהם בפ"ע בפה"א. משמע שאם גם המיעוט אינו אוכלם בפ"ע, ברכתם שהכול. אבל לפי הנ"ל כנראה גם בימינו יש מיעוט שאוכלם חיים (וא"צ לסמוך על הח"י סי' תעה ס"ק טז, שאף אם אינו ראוי מברך על המרור בפה"א, שהרי בשו"ע רבינו שם סכ"ג לא פסק כן).

17)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ה.

מידע לסובלים מסוכרת: היין 'קברנה סוביניון' אדום של 'כרמל' כמעט ואינו מכיל סוכר כלל (מדובר בסוכר שמהיין עצמו. ביינות יבשים אחרים, יש המכילים 4% ויותר).

מידע כללי: היינות (הרגילים) מתוצרת הנ"ל, וכן היין בהכשר בי"ד רבני אנ"ש הם מפוסטרים (לגבי יצרנים אחרים – יש רבים שאינם מפסטרים כלל, כמו 'יקבי הגולן', והמצב משתנה מזמן לזמן גם במגוון של כל יצרן. בדרך כלל 'מיץ ענבים' הוא מפוסטר). כן הם מכילים מעט מאוד תוספות. היינות ומיץ-הענבים מתוצרת משפ' שפרינגר כפר-חב"ד הם ללא כל תוספות, והיין היבש הוא גם ללא סוכר כלל. הם משווקים גם יין מבושל ממש. וראה בהערה הבאה.

18)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ו (אם אין הלבן משובח ממנו). בכו"כ שנים השתמש הרבי ביין שאינו אדום, בליל הסדר וכל השנה (ודלא כמ"ש בהגדה 'היכל מנחם' עמ' לז).

מצווה מן המובחר לקחת יין שאינו מבושל ושאין בו שום תערובת כלל. אבל אם אין לו יין אחר משובח כמוהו, אפילו לכתחילה יכול לצאת בהם אם הם כשרים לברכת הגפן (שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סכ"ז).

לכתחילה, יין הכשר לברכת הגפן הוא שיש בו לפחות שליש מכמותו יין טהור (ראה שו"ע אדמוה"ז סי' רד ס"ט-י. שו"ת צמח-צדק או"ח סי' כח. אמנם יש לדעת שע"פ המבואר שם – כל זה הוא רק כשהדרך לשתותו על-ידי מזיגה זו, ולא ניתן לברר זאת כיום כשהיקבים מוסיפים כוהל, ומהם גם תמציות שונות. ולכן לכל הדעות יש להשתדל להשתמש ביין שיש בו מידה מירבית של יין-טבעי. כן לכאורה כל זה אינו שייך כלל במיץ-ענבים, ושם יש להשתדל ביתר שאת, אם-כי ע"פ החוק כשכותבים "מיץ ענבים טבעי" אסור להוסיף תמציות וכד').

כיום, ובפרט בסדרים הציבוריים, שמארחים גם כאלה שיש חשש בנגיעתם ביין, סומכים רבים על הפיסטור כיין מבושל. ויש מחמירים (ראה שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ב סי' נב, שו"ת מנחת-שלמה סי' כה, ועוד).

19)  ראה המובא בס' סדר פסח כהלכתו ח"ב פ"ג הערה 26, פסקי תשובות סי' תעב אות יא, וילקוט-יוסף סי' ערב הע' יא. באג"ק כרך יט עמ' ריג מציע הרבי מיץ ענבים כפתרון לשתיית ארבע כוסות לחולה. (בקונטרס 'ר"ח כסלו' מובא שבליל שמע"צ תשל"ח אחרי התקף-הלב בא הרבי לקדש בסוכה, והציעו הרופאים שיקדש על מיץ ענבים, והרבי סירב, באומרו "קידוש מאַכט מען אויף וויין" [=קידוש עושים על יין]).

20)  שו"ע אדמוה"ז סי' קפג ס"ד.

21)  שו"ע אדמוה"ז סי' תעב סי"ז-יח.

22)  אך כוסו של הרבי גדולה ביותר – 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שג.

23)  'אוצר' עמ' קלח. 'המלך במסיבו' ח"ב עמ' שכ. כף-החיים סי' תעב ס"ק יא. אך 'כוס של אליהו' מזג הרבי בזכוכית שקופה ('המלך במסיבו' שם עמ' שכב).

24)  במאמרו של הרה"ג רח"י שי' אייזנבך בגיליון 400 של 'כפר חב"ד', מסביר נוהג זה – הקיים גם בקהילות חסידיות אחרות – כיוון שע"פ הזוהר נעשה עניין אחד מחמש אצבעות היד יחד עם הכוס, ולכן אין מפסיקים ביניהם. וצ"ע באם אירע שיש רק כוס עם רגל, האם לדידן יש לאחוז מתחת הרגל או מעליה.

בפועל, לא ראו שרבותינו השתמשו בגביע עם רגל. אך מאידך, הגר"י לנדא ז"ל לא הכיר זהירות זו כלל, אלא אמר שסוג זה של גביע לא היה מצוי ברוסיה, ובאה"ק היו שנים שהשתמש בגביע כזה (מפי בנו הרה"ח ר' אלי' שי'). ולהעיר שבידי אדמו"רי סדיגורא עובר מדור לדור כוסו של אבי המשפחה, הרב המגיד ממזריטש נ"ע, שהיא עם רגל, וצילומה פורסם בכמה מקומות.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)