מועד קבוע להתוועדות
המנהג להתוועד באחרון-של-פסח התחיל בזמנו של כ"ק אדמו"ר האמצעי.
הרבי המהר"ש היה יוצא להתוועד באחרון-של-פסח והיה יושב כחצי שעה. כן נהג בכל מועדי ההתוועדות, שהיה יושב כחצי שעה, ואחרון-של-פסח היה אחד מהמועדים הקבועים להתוועדות.
(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 236)
כל הרקיעים נפתחים!
סיפר הרבי הרש"ב:
כשהייתי קטן, לקחני אבא – הרבי מהר"ש – בשביעי-של-פסח, והכניסני לסבא, אדמו"ר הצמח-צדק, יחד עם אחי, הרז"א. הצמח-צדק ישב על ספה, ראשו מורכן מחמת חלישותו, ואמר לנו: קינדערלעך! היום נפתחים כל הרקיעים, הקב"ה בכבודו ובעצמו מתגלה.
כשסיים לדבר נשמע רעם וברק. אני זוכר את הרושם שפעל עלי אז, כי חשבתי כי זוהי פתיחת הרקיע (בליובאוויטש בזמן חג-הפסח לא רגיל שיהיה רעם וברק). אותו רושם לא אשכח לעולם, ונשאר אצלי בבחינת "חקיקה עצמית".
(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 273)
ער מתוך הרחבה...
הרבי הרש"ב היה נוהג בהיותו אברך בחיי אביו (כ"ק אדמו"ר המהר"ש) וגם כמה שנים לאחר מכן, להיות ניעור בשני הלילות – בליל שביעי-של-פסח ובליל אחרון-של-פסח. והיה עושה זאת מתוך הרחבה.
(ספר-השיחות תרצ"ו, עמ' 276)
הטבילה היתה שונה
אצל נשיאי חב"ד, טבילת הטהרה של ערב שביעי-של-פסח היתה שונה מטבילת הטהרה של ערב שבת וערבי חגים אחרים, ואף גם מטבילת הטהרה של ערב ראש-השנה וערב יום-הכיפורים. טבילת הטהרה בערב שביעי-של-פסח קשורה בעניינים המתבצעים בספירות של העולמות העליונים ובמדריגות הנשמה שבכל אחד מישראל.
(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 85)
האריך בהתבודדותו
הרבי הרש"ב נהג להתבודד שעה ארוכה בכל ערב שבת ומועד. למרות שהדלת לא היתה סגורה, לא הרהיב איש להיכנס לחדרו באותה שעה. בתחבולות שונות עלה בידי לראותו בשעת התבודדותו, כשהוא יושב ועיניו עצומות ופני קודשו להבים, ומזמן לזמן מנגן חרש ומכה באצבע צרידה. בערב שביעי-של-פסח היה מאריך בהתבודדותו.
(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 87)
להרגיש את הגילויים בפנימיות
אצל נשיאי חב"ד ראו בשביעי-של-פסח ובאחרון-של-פסח גילויים גדולים, יותר מאשר הגילויים של ראש-השנה ויום-הכיפורים.
בראש-השנה ראו והרגישו את עניין ההבדלה, מובדל מעם. פרקי התהילים הספורים שהרבי הרש"ב היה אומר עד לשעת תפלת ערבית, השיברון הפנימי העמוק שהיה נסוך על פני קודשו, דמעות-הדם שזרמו, המורא והפחד כשעמד להתפלל ערבית, בלוויית ניגונו הידוע של אדמו"ר הזקן בעל שתי התנועות, שבהן משתקפות ההיפרדות מהשנה החולפת והתקווה לקראת השנה הבאה; היו רואים את העבודה בקריאת שמע שעל המטה, וכן ההתגלות בכל המועדים.
אך בשביעי-של-פסח היו הגילויים אחרים לגמרי.
הגילויים של שביעי-של-פסח מורגשים בפנימיות בכל יהודי במדרגות הנשמה. העבודה היא, שהגילויים יורגשו בחלק הנפש הקרוב לכוחות הנפש, שהגילויים יורגשו בפנימיות בכל אחד בגילוי נפשי על-כל-פנים.
גילוי הנפש הוא מה שהנפש היא בהתגלות. האדם עצמו אינו יודע מה קורה איתו, הוא חש ומרגיש שמתחולל בו שינוי, והשינוי מתבטא במצב רוח מרומם, הגורם להתפתחות בכוחות וחושי הנפש.
(ספר-השיחות תש"ג, עמ' 87)
מדוע אין מברכים "שהחיינו"?
נשיאי חב"ד נהגו לדבר באחרון-של-פסח אודות אמירת ברכת "שהחיינו", והיו מבארים מדוע אין אומרים שהחיינו בימים האחרונים של חג הפסח.
הטעם שאין אומרים "שהחיינו" בימים האחרונים של פסח הוא – מפני שכל זמן שנמצאים עדיין בגלות, אין לברך "שהחיינו" על דבר הקשור בגאולה העתידה. ונמצא, שהדיבור על כך – שנמצאים עדיין בגלות ולכן לא ניתן לברך "שהחייינו" על הגאולה העתידה – מבטא ומעורר את התשוקה והציפייה לגאולה. לכן נהגו נשיאי חב"ד לדבר אודות ברכת "שהחיינו", כדי לעורר ולהדגיש את התשוקה והציפייה לביאת המשיח.
עניין זה שייך גם ליהודי פשוט. הוא שואל: מדוע אין אומרים "שהחיינו", כמו שאומרים בכל יום-טוב?
ועל זה אומרים לו: אין מברכים "שהחיינו" כדי שאתה תשאל מדוע, ואז יסבירו לך שזהו מפני שנמצאים עדיין בגלות, ולכן אין לברך "שהחיינו" על הגאולה העתידה, ועל-ידי זה תתעורר בתשוקה ובציפייה לגאולה העתידה.
(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשמ"ג. התוועדויות תשמ"ג כרך ג, עמ' 1309)
יום בפני עצמו
מאמרי החסידות שנאמרו על-ידי נשיאי חב"ד באחרון-של-פסח – רובם ככולם אינם שייכים להמשך המאמרים דתקופה זו. המאמרים דימים הראשונים של חג הפסח, שביעי-של-פסח, והשבת שלאחר חג הפסח – הם בהמשך אחד, מה-שאין-כן המאמרים דאחרון-של-פסח – רובם ככולם הם עניין בפני עצמו, ואינם שייכים ל"המשך".
ויש לבאר זאת – שכן אחרון-של-פסח, היום השמיני של פסח, הוא יום בפני עצמו, שמעל ל"שבעת ימי ההיקף"; הדבר מתבטא אפוא גם בדברי התורה הנאמרים ביום זה.
(מהתוועדות אחרון-של-פסח תשד"מ. התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ' 1542) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
