חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:44 זריחה: 5:35 י"ב בסיון התש"פ, 4/6/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 901 - כל המדורים ברצף


הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 901, ערב שבת חול המועד פסח, י"ח בניסן ה'תשס"ד (9.4.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

לא להרפות מן הציפייה

האמונה בביאת המשיח דורשת עבודה נפשית, התגברות על האכזבות, ליבוי מתמיד של אש הציפייה. 'סעודת משיח' היא הזדמנות לכל יהודי לחזק את אמונתו בגאולה הקרובה

לא פשוט להיות יהודי, ועוד יותר קשה לקיים את העיקר השנים-עשר מי"ג עיקרי האמונה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח". תאמרו, מה קשה בזה? הלוא אין דבר קל מלייחל לגאולה אלוקית, על-טבעית, שתהפוך את העולם כולו לעולם טוב ומופלא? ובכל-זאת, אמונה אמיתית בביאת המשיח דורשת עבודה ומאמץ לא פשוטים לגמרי.

הקושי הגדול נובע מהעובדה שעוד יום עבר ועדיין לא נושענו. יהודי שמצפה באמת לביאת המשיח, וחושב ברצינות על מילות התפילה "לישועתך קיווינו כל היום" –אכן מחכה כל היום לגאולה. כשמגיע הערב ומתברר שהגאולה לא הגיעה, הוא חש אכזבה וצער. באותו רגע הוא מתחזק, מגביר מחדש את הציפייה ולמחרת מחכה שוב לגאולה, אבל בערב הוא שב ומתאכזב, על שגם היום לא בא המשיח. כאן טמון הקושי הגדול.

עם-כל-זה אחכה

יש חוששים להתאכזב, ועל-כן מצמצמים את עוצמת הציפייה. כגודל הציפייה גודל האכזבה, וכאשר הציפייה מאופקת, גם האכזבה אינה גדולה. אך לא זו דרכה של היהדות. יהודי צריך לצפות, לצפות בכל לב. כשחלף יום ועדיין לא בא משיח-צדקנו - צריך להתאכזב ולהצטער, לכאוב ולבכות. ואף-על-פי-כן - לצפות מחדש ולקוות שמחר יבוא.

דבר זה מסביר מדוע דווקא ה'עיקר' העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של קושיה ותירוץ: "ואף-על-פי שיתמהמה - עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית: איך אפשר להאמין בדבר שגורם אכזבה וכאב מדי יום ביומו? אולם זו האמונה בביאת המשיח – "עם כל זה אחכה לו" – למרות האכזבה, על-אף הכאב, עם כל התסכול.

האמונה הזאת, רדופת האכזבות, מלווה את העם היהודי בכל הדורות. כך היה גם בגאולת מצרים. משה בא לעם-ישראל ובישר לו את בשורת הגאולה. העם התמלא תקווה - "ויאמן העם". ומיד אחר-כך באה האכזבה: פרעה מחמיר את גזרותיו, איננו נותן תבן, מכביד את העול. האכזבה עצומה כל-כך, עד שבני-ישראל באים בתרעומת קשה אל משה ואהרון, ואפילו משה זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה! למה זה שלחתני!". אך אחרי כל זה החלו ניסי הגאולה, והביאו לידי יציאת מצרים.

הגיע הזמן

האמונה בביאת המשיח דורשת עבודה נפשית, התגברות על האכזבות, ליבוי מתמיד של אש הציפייה. לכן אמרו חז"ל שזה אחד הדברים ששואלים את האדם בהגיעו לעולם האמת – "ציפית לישועה?". כי אין זה קל כל-כך לצפות באמת לישועה, ואנו צריכים לטפח ציפייה זו ולחזקה מדי יום ביומו.

תקופתנו היא, על-פי כל הסימנים, עת הגאולה. גדולי ישראל בדורות האחרונים דיברו על כך בצורה המפורשת ביותר. הרבי מליובאוויטש הצהיר בבהירות כי הכול כבר מוכן לגאולה, והיא צריכה לבוא בכל רגע ורגע. אלא שככל הנראה אמונתנו נבחנת שוב ושוב בשנים האחרונות, ותפקידנו לעמוד במבחן ולא להרפות מעוצמת האמונה והציפייה.

כדאי לזכור, כי כל עניין הגאולה אפוף סוד ומסתורין. חוץ מקווים כלליים סתמו נביאינו וחכמינו את פרטי הדברים, וכדברי הרמב"ם - "דברים סתומים הם אצל הנביאים". איננו יודעים איך בדיוק תבוא הגאולה ואילו אירועים יקדמו לה. דבר אחד אנו יודעים - השעה היא ערב הגאולה ואנו נדרשים להאמין בה בכל ליבנו ונפשנו, שכן עצם האמונה בגאולה מזרזת את בואה.

בשביעי-של-פסח מאירה הארת המשיח, וזו הזדמנות לכל יהודי לחזק את אמונתו בגאולה הקרובה ולהתפלל שכבר תבוא תיכף ומיד ממש. נסעד את 'סעודת המשיח' ונצפה לביאת המשיח עוד בחודש ניסן זה.

בציפייה לגאולה

"החג האחרון של פסח הוא חגה של הגאולה האחרונה, שהקב"ה יוציא אותנו מהגלות, על-ידי משיח צדקנו - 'גואל אחרון'"

(כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק')

יש חדש

סעודת משיח

בשביעי של פסח נהוג לקיים את המנהג שייסד הבעל-שם-טוב, לערוך אחרי תפילת מנחה סעודה מיוחדת - 'סעודת משיח'. נוטלים ידיים, אוכלים מצות וגם שותים ארבע כוסות. סעודות משיח נערכות בבתי-כנסת רבים ברחבי הארץ, ומחזקים בהן את האמונה בביאת משיח-צדקנו בקרוב ממש. צעירי-חב"ד מפיצים עלון צבעוני מהודר בעשרות-אלפי עותקים על מנהג קדוש זה ועל הנחיצות שבחיזוק האמונה והציפייה לגאולה.

חמש-מאות סדרים

מאות מתלמידי ישיבות חב"ד בארץ יצאו בשבוע שעבר לערוך את סדרי הפסח בקהילות היהודיות ברחבי מדינות חבר-העמים. שלוחי חב"ד ארגנו השנה יותר מחמש-מאות סדרים ציבוריים, גם במקומות שבהם לא התקיימו חיי יהדות מאז המהפכה הקומוניסטית. במוסקווה פורסמו שלטי-חוצות על האפשרות להשיג מצה שמורה מהודרת לליל-הסדר.

הפקות חדשות

שפע של הפקות חדשות לקראת החג, מבית נועם הפקות: קומזיץ של מרדכי בן-דוד, בתקליטור לצפייה במחשב ובקלטות וידאו, ובו עשרים ואחד מלהיטיו. מצרה לרווחה 2 – סרט חדש במסגרת חבורת מצוות. שוקי 3 יש לי חבר, תקליטור אינטראקטיבי שמעניק לילדים מצוות ומושגים ביהדות אגב משחק ושעשוע. טל' 704120-700-1.

תכנית אירוח

הופיע חסידיקייט 36, תכנית אירוח למחשב הביתי, בהנחיית מנחם טוקר. בתכנית: ראיון עם הנגיד החסידי הרב יוסף-יצחק גוטניק מאוסטרליה, הצצה לעולמה של השחיטה היהודית, 'תפילת הילדה' ועוד.

שלחן שבת

אמונה של יהודי

על יציאת מצרים אמרו חז"ל: "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". הדיוק הוא "בזכות האמונה" דווקא לא הכרה והשגה אלא אמונה. מה המיוחד באמונה, ומדוע דווקא בה תלויה יציאת מצרים?

גם חסידי אומות העולם מודים במציאות הבורא, אך אצלם אין זו אמונה, אלא תוצאה של הכרה שכלית. כאשר מתבוננים בעובדת קיומו של העולם, על בסיס העיקרון "אין דבר עושה את עצמו" מגיעים למסקנה המתבקשת שיש בורא ומנהיג לבריאה. זו אינה אמונה אלא הכרה שכלית.

ההכרה מוגבלת

החיסרון של ההכרה השכלית עצמה הוא בכך, שהיא מצמצמת את מציאות האלוקות רק למידה שקיום העולם מחייבת אותה. כלומר, מי שהכרתו בקב"ה מבוססת על שכלו וידיעתו, מכיר אך ורק באותה דרגה אלוקית הדרושה לצורך בריאת העולם, שזו דרגה אלוקית מצומצמת, השייכת לעולם והמלובשת בלבושי הטבע.

לעומת זאת, בני-ישראל הם מאמינים. הכרתם בקב"ה אינה מבוססת אך ורק על השכל וההיגיון אלא על האמונה הפנימית. יהודי קשור עם הקב"ה בעצם הווייתו, ולכן הוא חש את הקב"ה ומאמין בו בטבעיות, ולאו-דווקא כתוצר של מחשבה והתבוננות. לכן אמונתו אינה מוגבלת לאלוקות הקשורה בבריאה בלבד, אלא היא מתחברת לקב"ה עצמו, כפי שהוא למעלה לגמרי מכל קשר לבריאה ולמגבלות הטבע.

למעלה מהטבע

על יסוד זה מסבירה תורת החסידות את דברי פרעה "לא ידעתי את הוי-ה". פרעה האמין בקיומו של בורא ומנהיג לעולם, אבל ההכרה שלו הגיעה רק עד שם אלוקים בלבד, ואילו בשם הוי-ה לא הייתה לו שום השגה. שם אלוקים מציין את האלוקות כפי שהיא מגבילה את עצמה לגדרי הבריאה (ולכן 'א-להים' בגימטרייה 'הטבע'), אולם שם הוי-ה מייצג את האין-סוף האלוקי, את הדרגה ש"היה, הווה ויהיה" שווים.

ההכרה השכלית מסוגלת להגיע לשם אלוקים בלבד, ואין לה יכולת להגיע לשם הוי-ה, מכיוון שדרגה זו באלוקות היא למעלה לחלוטין מגדרי הבריאה, ואין היא מתחייבת ממציאות העולם. אפשר להגיע אליה רק על-ידי אמונה.

לחפש את הנס

מכאן נובעים גם הבדלי גישה בסיסיים: מי שהכרתו בה' מבוססת על השכל, ינסה למצוא הסבר טבעי לכל דבר, ורק אם לא יצליח להסביר את הדברים בדרך טבעית, ייאלץ להודות ש"אצבע אלוקים היא" ושאירע כאן נס. לעומתו, יהודי מחפש בכל דבר את הנס ואת הצד האלוקי.

לכן אמרו חז"ל כי יהודי "מאמין בחי-העולמים – וזורע". זריעת תבואה היא, לכאורה, הדבר הטבעי ביותר, אבל אצל יהודי, גם פעולה טבעית ויום-יומית מבוססת על האמונה. כשיהודי זורע הוא עושה זאת מתוך אמונה בקב"ה, שיצמיח את התבואה. בזכות האמונה הזאת והקשר הבלתי-אמצעי לאלוקות שלמעלה מהטבע – נגאלו אבותינו ממצרים.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 239)

אמרת השבוע

שעת הסכנה של מי

שאלו את בעל ה'אמרי-אמת' מגור, מדוע דווקא בשנות 'קץ' (שנים של עת-רצון לביאת המשיח) גוברים הקשיים והניסיונות, ולפעמים גם יש צרות וגזרות.

אמר להם: "נאמר בירושלמי 'מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה'. יש לפרש שהכוונה ב'שעת הסכנה' היא ל'שעת הסכנה' של השטן עצמו. כאשר השטן רואה שמגיע זמן ראוי ומסוגל לביאת המשיח, שבו יבוא קיצו, שכן כשיבוא משיח ישחט הקב"ה את יצר-הרע, או-אז הוא 'מקטרג' ועושה מאמצים יתרים לעכב את הגאולה".

והוסיף: "כאשר מגיעים לעת-רצון, שבה ראויה לבוא הגאולה, יש להתאמץ ביותר שלא למעוד חלילה, ואדרבה, להוסיף התחזקות בתורה ובמצוות, כדי להתגבר על הקטרוגים ולזכות לביאת המשיח".

מן המעיין

שביעי של פסח

ראש-השנה למסירות-נפש

שביעי-של-פסח, היום שבו הורה הקב"ה למשה "דבר אל בני-ישראל וייסעו", נחשב ראש-השנה למסירות-נפש. בשביעי-של-פסח כל אחד ואחד יכול וצריך לקבל עליו שבמשך כל השנה כולה תהיה לו תקיפות של מסירות-נפש, על התורה, על מצוותיה ועל עבודת הבורא.

 (אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

היו מאוחדים

"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד,יד). "ה' ילחם לכם" בתנאי ש"אתם תחרישון", שתהיו שקטים ולא תהיו נתונים במרירות ובמחלוקות ביניכם.

(שער בת-רבים)

דבר וייסעו!

"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני-ישראל וייסעו" (שמות יד,טו). אמר לו הקב"ה למשה: עת לקצר ועת להאריך, בניי שרויים בצער, הים סוגר והאוייב רודף, ואתה עומד ומרבה בתפילה?! "דבר אל בני-ישראל וייסעו"!

(שמות רבה)

דרושים מעשים

בהלה ואיבוד עשתונות אינם דרך, ואין משיגים בכך דבר. לא צעקה וזעקה דרושות לשעה כזאת, אלא מעשים ופעולות - "דבר אל בני ישראל וייסעו".

(הרב משה חפץ)

כניסה במסירות-נפש

אף שקריעת הים והליכת בני-ישראל בתוך הים ביבשה הייתה משולבת בנפלאות גדולות ובניסים רבים, תחילת כניסתם למים לא הייתה ניסית. למים נכנסו במסירות-נפש, ורק אחר-כך, ובזכות מסירות-הנפש, נקרע הים לפניהם.

(ספר המאמרים תרפ"א)

אמונה ברועה ישראל

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד,לא). אם במשה האמינו, קל-וחומר בה', ומה תלמוד-לומר במשה, ללמדך שכל המאמין ברועה ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם.

(ילקוט שמעוני)

אמונה וראייה

"וירא ישראל... ויאמינו בה'" (שמות יד,לא). אף-על-פי שישראל ראו בעיניהם את הניסים, בכל-זאת נצרכו גם לאמונה, שכן גדולה האמונה מן הראייה. בכוחה של האמונה רואים יותר ממה שרואים בעיניים.

(חידושי הרי"ם)

לקרוע את ה'ים' האישי

המשמעות של קריעת ים-סוף לנו היא, שעל כל אחד ואחד לקרוע את ה'ים' האישי שלו. את 'ים' המחשבות שלו, המחשבות אשר לא לה' המה, ועליו ללכת ב'חרבה'.

(הצמח-צדק)

מעשה שהיה

ארבע כוסות של מים

זה היה בשנת ת"ש. הצלחנו, קבוצת בחורים צעירים, לחצות את נהר הסן שחצה את העיר לסקו, ולעבור מפולין הכבושה בידי הנאצים ימ"ש אל אזור הכיבוש הרוסי.

זמן קצר אחר-כך תפסנו הנ-ק-וו-ד ונכלאנו בבית-הסוהר הגדול 'בריגידקיס' שבלבוב. כשמונים אסירים שוכנו בתא שנועד במקורו לכשלושים בלבד. אחרי-כן הועברנו לכלא אחר בעיר ז'יטומיר.

שם, בכלא, פגשנו יהודי חסיד, תלמיד-חכם ובעל אישיות קורנת, ר' שמואל-נחום אמער שמו. עד מהרה היה ר' שמואל למנהיגנו. הוא נסך בנו אמונה ועידוד, הורה לנו בענייני הלכה ואף הרצה לפנינו שיעורים בגמרא ובספרי-קודש אחרים. ר' שמואל ניחן בזיכרון בלתי-רגיל. הוא ידע על-פה מסכתות שלמות, וכן את סדר תפילות כל השנה, ספר תהילים, מעמדות ועוד.

היינו קבוצה מגובשת ומלוכדת. כמה מחברינו לתא, שהיו יהודים קומוניסטים, הודו באוזנינו לא-אחת כי הם מקנאים בנו על הכוח שאנו שואבים מן האמונה – כוח להתגבר על המצבים הקשים שפקדו אותנו מעת לעת.

חלפו החודשים וחג-הפסח (תש"א) התקרב. ההכנות לקראתו החלו כבר בחודש שבט. הקדשנו מחשבה רבה לחג הקרב ובא. ידענו כי יקשה עלינו מאוד להשיג מאכלים שאינם חמץ. בכל-זאת החלטנו כי לא נאכל חמץ בפסח ויהי-מה.

התחלנו לחסוך את כפית הסוכר שניתנה לנו בכל יום להמתקת כוס המים החמים שקיבלנו. במשך שלושה חודשים של חיסכון הצליח כל אחד מאיתנו לצבור כחצי ק"ג סוכר, שנשמר בשקית אשר הכנו משרוול חולצה.

בליל התקדש החג החלפנו את בגדינו כדי לחוש אווירת חג. התפללנו ערבית והלל ולאחר מכן התכוננו לערוך את ה'סדר'. באחת מפינות התא פרשנו שתי מגבות. עליהן סידרנו כמה חתיכות של גזר ובצל שהצלחנו לשמור, ופחית מים ממותקים לארבע הכוסות. ישבנו על הארץ, סביב המגבות, שסימלו מפה של שולחן ערוך, כעשרים אסירים שומרי-מצוות, נזהרים שהסוהרים לא יגלו את מעשינו.

ר' שמואל קידש בברכת 'שהכול', ולאחר מכן טעם כל אחד ואחד מהמים המתוקים. אחר-כך עברנו ל'מגיד'. אחד הצעירים שבחבורה פתח בארבע הקושיות - "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות"...

רבים בינינו לא החזיקו מעמד ופרצו בבכי. הסוהרים שהתהלכו במסדרון שמעו את הבכי וסברו כי פרצה מריבה בתוך התא. הדלת נפתחה ובפתח עמדו שני סוהרים וסקרו אותנו בעיניים משתאות. "מה זה?", שאלו. אחד מאיתנו הסביר להם את משמעות ליל-הסדר. לרגע נראה היה כי הם מתרככים למשמע הדברים, אך מיד שבה ועטפה אותם הקשיחות והם פקדו עלינו לחדול מיד ולעלות על מיטותינו.

באין-ברירה, לאחר שטעמנו מה'שולחן עורך' ובירכנו ברכה אחרונה, עלינו על יצועינו. כל אחד ואחד התייחד עם מחשבותיו וזיכרונותיו מביתו ומבני-משפחתו. נרדמתי מתוך זמזום חרישי של "והיא שעמדה".

למחרת לא נגענו באוכל החמץ. בבוקר שתינו כוס מים ממותקים, ולאחר תפילת שחרית נאספנו לספר ביציאת מצרים ובקריעת ים-סוף. כמעט לא הרגשנו ברעב. בין האסירים היה רופא מקרקוב. הוא יעץ לנו להימנע ככל האפשר מאיבוד אנרגייה, כדי לשמור כוחות. ואמנם כך נהגנו.

ביום השלישי של חול-המועד חש אחד מהחבורה חולשה ניכרת. אף-על-פי-כן לא היה מוכן אפילו לשקול אכילת חמץ. כשמצבו הוחמר וגבל בסכנת-נפשות הזעקנו אליו את רופאת בית-הסוהר. חששנו מאוד מפני אישה זו, שתמיד כונתה בפינו בכינויי-גנאי - "מרשעת", "זרש" וכיוצא בזה.

נאלצנו לספר לה כיצד הגיע האסיר למצבו. הסברנו לה מהו חג-הפסח לעם היהודי, וכי נאסר עלינו לאכול בו חמץ. הרופאה הזעיפה את פניה ואף נזפה בנו. היא איימה עלינו כי אם לא נפסיק מיד את 'שביתת הרעב' שלנו, תעביר את העניין לטיפול הממונים ואנו נואשם בקיום טקס דתי בציבור.

בפקודת הרופאה הועבר החולה לבית-החולים של הכלא. הוא חזר אלינו לתא רק לאחר כחודש וחצי. אנו, הנותרים, החלטנו כי ציווי התורה חשוב לאין-ערוך מהוראות הרופאה ומאיומיה, והוספנו לחגוג את הפסח באותה דרך - שותים מן המים הממותקים, נמנעים מלאכול ככל האפשר, משתדלים לנוח.

כעשרים בני החבורה שלנו רק שלושה חשו ברע ונזקקו לעזרה רפואית. העניין לא היה קל, אך חשנו סיפוק נפשי עצום על שאיננו נכשלים באיסור חמץ.

כשחזר החולה מבית-החולים סיפר לנו דבר מדהים: הרופאה ה'מרשעת' רשמה לו 'דיאטה' מיוחדת, ובה רק מאכלים שאין בהם חמץ, כגון ביצים וירקות. במהלך כל ימי אשפוזו טיפלה בו במסירות רבה, כמו 'אידישע מאמע'. בתוך כך הבין הלה כי גם הרופאה עצמה יהודייה.

הנה כי-כן, התנהגותנו הנחושה בעניין החמץ חשפה עוד ניצוץ יהודי חבוי, שמשטר הדיכוי הקומוניסטי לא הצליח לכבות לגמרי.

 (תודתנו לשולח הסיפור ולבעל המעשה, ר' שמחה לנגזם, פתח-תקווה)

דרכי החסידות

סעודה של משיח

הסעודה באחרון-של-פסח הייתה נקראת אצל הבעש"ט – 'סעודת משיח'. "לסעודת היום באחרון-של-פסח היה סדר מיוחד אצל כל נשיאי החסידים, הן נשיאי החסידות הכללית והן נשיאי חסידות חב"ד. סדר זה בא בירושה, ביסודו, ממנהגי מורנו הבעש"ט" (ספר השיחות ה'ש"ת, עמ' 80).

מדוע הסעודה נקראת 'סעודת משיח'? - "כי באחרון-של-פסח מאיר גילוי הארת משיח". כ"ק אדמו"ר הריי"צ מספר (ספר השיחות תש"ב עמ' 109): "בסעודה זו [אצל הבעש"ט] היה נהוג, שהדלת הייתה פתוחה לכול, וכל הנמצאים בבית הבעש"ט היו טועמים מסעודת אחרון-של-פסח".

ארבע כוסות

יש קושרים את הסעודה המיוחדת שעשה הבעש"ט לנס מיוחד. בספר מנהג-ישראל-תורה (עמ' שעג-שעו) מובא סיפור מעשה הנס שאירע לבעש"ט באחרון-של-פסח, שאותו נהוג לספר בסעודה זו. גם חסידי ברסלב נוהגים להתאסף ולספר את סיפור הנס, בשינויים מהנוסח הרגיל.

במקורות חב"ד אין עניין הנס מצויין. במקום אחד מובא ששאלו את הריי"צ, אם יש אמת בשמועה שסעודת אחרון-של-פסח שייכת לאיזה נס שהיה אצל הבעש"ט, "ואמר כי אינו יודע, רק שמע שאומרים כי אז היה ניצחון רוחני על כת הפרנקיסטים... כי באחרון-של-פסח אמר שינצחום" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 140).

כ"ק אדמו"ר הרש"ב התחיל את המנהג של שתיית ארבע כוסות בסעודה זו. הריי"צ מספר על כך בקצרה (ספר השיחות תש"ד עמ' 111): "בשנת תרס"ו הונהג לראשונה בליובאוויטש, שכּל ה'תמימים' - תלמידי ישיבת תומכי-תמימים - יאכלו בצוותא בחג-הפסח באולם הגדול. באחרון-של-פסח הזמינו את אדמו"ר הרש"ב לסעודת היום, ובסעודה זו ציווה לתת לכל ה'תמימים' ארבע כוסות יין. ואמר בשעת מעשה שארבע הכוסות של הלילות הראשונים הן כוסות של משה רבנו, והיום – באחרון-של-פסח - הן כוסות של משיח".

ביתר הרחבה מתואר המעמד בזיכרונותיהם של התלמידים: "אינני זוכר כעת באיזה אופן נעשה הדבר ... מסתמא היוזם היה כ"ק אדמו"ר הריי"צ, שאמר בלחישה לבחורים הממונים שיבקשו מהרש"ב שיסעד באולם הגדול עם תלמידי הישיבה. הרבי תיכף הסכים לזה... וגם-כן המשפיעים והמשגיחים כולם באו, וסידרו בשביל כולם כמובן שולחן מיוחד. אחר-כך בתוך הסעודה אמר הרבי: הלוא צריך לתת לקהל ארבע כוסות (וכמובן תיכף מילאו את פקודתו). אחר-כך אמר הרבי 'מאמר', וגם דיבר הרבה מעניין אחרון-של-פסח, ונמשכה הסעודה עד מאוחר בלילה, אשרי עין ראתה כל אלה...

"בשנה הבאה, באחרון-של-פסח, הזמינו שוב את כ"ק הרבי לבוא לאולם הגדול לסעודת אחרון-של-פסח, והסכים על זה ובא, וממילא באו גם האורחים והמשפיעים וכו' כנ"ל. ונזדמן פעם שלישית ששוב הזמינו אותו, ואמר הרבי הלוא זו פעם שלישית ותהיה 'חזקה'! ובתוך הבחורים המזמינים היה ר' אברהם אלי' ז"ל פלוטקין מרוגטשוב, ואמר: הא דעת רבי בתרי זמני הווי חזקה (ואם-כן כבר הווי 'חזקה'). הרבי חייך מעט ואמר, טוב - היינו שהוא מסכים שיבוא - ושוב באו וכו'" (לקוטי-ספורים עמ' קצא).

ריקוד של משיח

בסעודת משיח נהגו לשיר ניגונים מיוחדים מכל אחד ואחד מנשיאי החסידות, החל מהבעש"ט והמגיד ממזריטש. כמו-כן שרים את הניגון 'הופ-קוזאק', של הסבא משפולי. הריי"צ היה מורה לצאת בריקוד, והיה קורא לו 'ריקוד המשיח'.

הרבי מליובאוויטש הסביר: "את הביטוי 'ריקוד המשיח' אפשר לבאר בשתי דרכים: א) ריקוד שיש לו שייכות והוא הקדמה למשיח, ב) ריקוד שהמשיח משתתף בו. לנו כדאי לבאר באופן השני, כלומר, שמשיח כבר נמצא איתנו והוא משתתף עמנו בריקוד שלו".

חיים יהודיים

 

אש: "המושג היהודי היחיד שהכרתי – 'סדר ראשון'"

מרוסיה גאלתנו

כמה שעות ביום מפעיל ר' שמעון אש תחנת רדיו בשפה הרוסית. התחנה, 'הקול היהודי' שמה, משדרת תכנים יהודיים המועברים באמצעות האינטרנט. ר' שמעון (57) מתגורר עם רעייתו בכפר-חב"ד, אב לבן ולבת נשואה. הבת ובעלה, הורי שלושת נכדיו, פועלים כבר כמה שנים כשליחי חב"ד בחרקוב, אוקראינה.

סיפור יציאתו של ר' שמעון מרוסיה, בשנת תשמ"ז, הוא סיפור של 'יציאת מצרים' שיש בו גאולה פיזית ורוחנית וגם ניסים. הוא נולד בלנינגרד. החינוך שספג בבית ובבית-הספר הממלכתי היה קומוניסטי לכל דבר. "המושג היהודי היחיד כמעט ששמעתי בבית הוריי היה 'סדר ראשון'. היו שואלים 'איפה אתה בסדר ראשון?'. בליל-הסדר הבית היה מלא חמץ, אבל על השולחן בסלון הייתה מונחת מצה, וגם היא לא בדיוק כשרה לפסח"...

שמירת שבת ושכרה

בסוף שנות השבעים, כששערי רוסיה נפתחו לזמן-מה, פנה גם ר' שמעון לאובי"ר (משרד ההגירה הרוסי) בבקשה לעלות לארץ. הבקשה נדחתה. עד היום הוא אינו יודע מדוע סירבו לו, שכן מעולם לא עבד בעבודה ביטחונית או מדעית כלשהי. בקשותיו החוזרות שבו ונדחו אפילו קודם הגשת המסמכים הרשמיים.

בינתיים החל להתקרב ליהדות. הוא הכיר את הרב יצחק קוגן ("הצדיק מלנינגרד"), ודרכו התוודע לתורה ולחסידות. בשנת תשד"מ החל לחבוש כיפה. הוא החל לארח בביתו שיעורי-תורה, חופות יהודיות שנערכו בסתר ועוד. שנתיים וחצי לאחר מכן החליט לעזוב עבודה ששכר נאה בצידה - מפני שהייתה כרוכה בחילול שבת. ביום שעשה זאת התבשר כי הוא רשאי להגיש בקשת הגירה לאובי"ר.

הפגנה מתוכננת

זו הייתה התקדמות, אך בהחלט לא סוף הדרך. עברו שבועות, חלפו חודשים, וההיתר בושש לבוא. ר' שמעון החליט לנקוט צעד נועז ומסוכן. הוא הודיע לאובי"ר כי אם עד יום מסויים ושעה מסויימת לא יקבל אשרה, יצא עם אשתו ושני ילדיו הקטנים להפגין במרכז העיר. נראה כי השלטונות התייחסו להודעתו ברצינות.

"לילה קודם-לכן, בשעה מאוחרת מאוד, נקש על דלתי נציג השלטונות והזמין אותי להתייצב למחרת באובי"ר. הגעתי לפתח הבניין עם אשתי וילדיי, שנשאו שלטים להפגנה המתוכננת. על השלט שנשא בני היה כתוב 'אני הייתי אמור להיוולד בישראל'. נכנסתי פנימה לבדי והובלתי אל משרדה של הממונה הראשית, אישה ידועה לשמצה. מסביב שרצו אנשי ק-ג-ב רבים.

מלחמת עצבים

"השתדלתי להיראות אדיש. היא נתנה בי מבט קשוח ואמרה: 'ברור לך שאי-אפשר לתת אישור מיידי. המדינה צריכה להחליט שהגירתך אינה פוגעת באינטרס שלה'. הגבתי מיד: 'מי קבע שהאינטרס של המדינה קודם לאינטרס שלי?'. לא היה לה מה להגיב. נותרו עוד כמה דקות עד מועד ההפגנה. הבטתי בשעוני בקוצר-רוח. השתררה שתיקה. נראה היה שהממונה לחוצה ומחפשת סולם לרדת מהעץ. 'אתמול דנו בבקשתך והתקבלה החלטה חיובית', אמרה לי פתאום. למיטב ידיעתי זה היה דבר חסר-תקדים - לקבל אישור במקום, בנוכחות המבקש".

כעבור זמן קצר, בל"ג בעומר תשמ"ז, נחתה משפחת אש בארץ. את היציאה מרוסיה ר' שמעון מייחס לשמירת השבת ולעמידתו התקיפה מול השלטון.

פינת ההלכה ומנהג

שביעי של פסח

שאלה: במה ייחודו של שביעי-של-פסח?

תשובה: היום האחרון של חג-הפסח ושל חג-הסוכות הוא יום חג, אולם יש הבדל ביניהם:

על שמיני-עצרת, החג האחרון של סוכות,  אמרו חז"ל "שמיני – רגל בפני עצמו". קרבנות יום זה שונים לגמרי מאלה של כל שאר ימי הסוכות. כמו-כן בתפילה ובברכת-המזון אומרים "את יום שמיני חג העצרת הזה" או "שמיני עצרת החג הזה", ולא "את יום חג הסוכות הזה". מברכים בו גם 'שהחיינו', בהדלקת-הנרות ובקידוש, כאילו זה חג נפרד.

לעומת זה, שביעי-של-פסח, היום האחרון של פסח, אינו "רגל בפני עצמו", אין מברכים בו 'שהחיינו' בהדלקת הנרות ובקידוש, וגם אומרים בו בתפילה ובברכת-המזון "את יום חג המצות הזה", כבשאר ימי הפסח, מכיוון שאינו אלא המשך לימים הראשונים.

מדוע אין מברכים 'שהחיינו': הנס של קריעת-ים-סוף, שאירע ביום זה, הוא הגמר והשלמות של יציאת מצרים, כאשר (שמות יד,ל) "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", ואין הוא עניין לעצמו. נוסף על כך, שביעי-של-פסח קשור לגאולה העתידה, ולכן ההפטרה של היום האחרון בחו"ל מדברת על משיח-צדקנו; אולם כל עוד הגאולה השלמה לא באה בפועל ממש, אי-אפשר לברך עליה 'שהחיינו'.

ממנהגי החג בקהילות ישראל: נשארים ערים בלילה ולומדים תורה בבית-הכנסת, ויש אומרים את שירת הים. עורכים בלילה ריקוד בבית-הכנסת ושופכים מעט מים על הרצפה, להזכיר את קריעת ים-סוף, שהייתה בלילה (ויש הולכים לשפת הים ממש).

בקריאת התורה יש נוהגים לעמוד בשעת קריאת השירה. בכמה קהילות הקורא מסיים רבים מפסוקי השירה בניגון מיוחד.

אחרי תפילת מנחה עורכים סעודה מיוחדת, אוכלים בה מצות ושותים ארבע כוסות, והיא נקראת סעודת משיח.

מקורות: סוכה מז,א. מח,א. שהש"ר ד,ז. רמב"ם הל' שבת פכ"ט הכ"ג. טושו"ע או"ח סי' תצ ס"ד וס"ז (שו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ו וסי"ב), וסי' תרסח וט"ז שם. וראה לקוטי תורה פ' צו (טו,א), ו'שערי המועדים' פסח ח"ב סי' קכא, ושמיני-עצרת סי' ב-ג, וש"נ.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)