לשם מה מובא הפסוק "כי תשטה אשתו", דבר חמור ביותר, כראיה למאמר חז"ל המדבר גם על דברים קלים שנעשו בגלל רוח-שטות? * מכיוון שישראל הם בחינת 'אשה' לקב"ה, הרי גם בעבירה על רצון קל – כבר איננה "אשה כשרה העושה רצון בעלה" * גם בפשטות: האשה היא המעוררת את הבעל לתת צדקה וללמוד שיעורי תורה ללא חשבונות, ואף אינה מניחה לו לישון עד שיסיים את שיעוריו הקבועים... * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בסעיף1 ג'2 שנתבאר [לעיל] (במאמר) – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את עניין שטות דלעומת-זה, ומביא ראייה ממה שכתוב3 "כי תשטה אשתו".
בכלל, בתורת החסידות כל העניינים הם בדיוק, וכאשר מביאים ראייה מפסוק, אין זה כדי לגלות בקיאות, אלא משום שפסוק זה שייך לעניין זה.
ובנדון דידן: השייכות של הפסוק "כי תשטה אשתו" לעניין שטות דלעומת-זה (שעל זה באה הראייה מהפסוק), מובנת לכאורה בפשטות – שהרי דרשת רז"ל4 "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", נאמרה על פסוק זה.
אבל באמת, הא גופא דורש ביאור, שהרי יש מאמרי רז"ל רבים שלא מביאים עליהם ראייה מפסוק. ובהכרח לומר, שהפסוק "כי תשטה" שייך במיוחד לעניין "אין אדם עובר עבירה כו'". וצריך להבין שייכות זו.
ויתירה מזה אינו מובן:
"יש בכלל מאתיים מנה"5, אבל אין בכלל מנה – מאתיים.
ובמילא, כשרוצים להביא ראייה ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" – שעניין זה אינו דווקא בעבירה חמורה שחייבים עליה כרת, אלא בכל עבירה, אפילו לדקדוק קל של דברי-סופרים6, ואפילו "קדש עצמך במותר לך"7 [שהרי הטעם לכך מבואר בתניא8, שזהו לפי שהאדם עובר על רצון העליון, והרי כן הוא גם ב"קדש עצמך במותר לך"] – למה מביאים ראייה מהפסוק "כי תשטה אשתו", שזוהי עבירה חמורה?
ב. שייכות "אין אדם עובר עבירה" ל"כי תשטה אשתו" – היא בשני עניינים.
עניין הא':
הדין של "כי תשטה גו'" הוא באשת איש, ודווקא אשת איש נעשית זונה בביאה זו9, ולא פנויה (ואף שלדעת ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, אין זה אלא דעת יחיד, ואין הלכה כמותו10), והיינו, שהטעם שעבירה זו נוגעת כל כך, הוא, מפני היותה "אשת איש". וכן הוא בעניין "אין אדם עובר עבירה" כו', שעל-ידה הרי הוא נפרד מאלקות – שהטעם שכל עבירה, אפילו עבירה קלה, נוגעת כל כך, הוא, משום שבני-ישראל הם בבחינת "אשה" להקב"ה, כמוסבר להלן.
איתא בזוהר11 שפילוסוף שאל את ר' אליעזר: כיון שבני-ישראל הם עם המובחר, למה חלשים הם משאר העמים? והשיב ר' אליעזר, שהיא הנותנת: להיותם המובחר מכולם, אינם יכולים לסבול פסולת, כמו שקצים ורמשים – ברוחניות, ובמילא אינם יכולים לסבול זאת גם בגשמיות.
– ועל דרך המדובר (במאמר12) שאף-על-פי שאצל אומות העולם הא ד"קרו ליה אלקא דאלקיא"13 אינו עניין של מרידה14, הרי אצל בני-ישראל, להיותם נעלים יותר, הנה בכל עבירה קלה נעשה יהודי נפרד בתכלית, מנותק לגמרי מאלקות, יותר מקליפה וסטרא אחרא.
ישראל דומים ללב15. וכשם שהלב, להיותו המובחר מכל האיברים, אינו יכול לסבול פסולת, אפילו דקה מן הדקה, כך גם בני-ישראל.
ובזה תובן שייכות "כי תשטה" ל"אין אדם עובר עבירה כו'":
בני-ישראל הם בבחינת "אשה" להקב"ה. הקב"ה הוא הבעל, ובני-ישראל הם האשה. וכן הוא בכל הזמנים, גם בזמן הגלות. – ההבדל בין הזמן עתה לזמן דלעתיד הוא, שעתה נקרא הקב"ה: "בעל", ולעתיד: "איש" – כמאמר הכתוב (במענה לטענת בני-ישראל שהקב"ה נתן להם גט גירושין, "ומה לבעל על אשתו לאחר גירושין"16): "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה גו'"17, שהרי להחליפם באומה אחרת חס ושלום אי אפשר18. ובמילא – על פי מה שנאמר19 "איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה", נוגע כל עניין של עבירה, שהרי אפילו כאשר עובר על רצון קל (שבזה נכלל גם "קדש עצמך במותר לך"), אינו עושה רצון הבעל, ובמילא אינו בבחינת "אשה כשרה".
ולכן, כדי להסביר שעל-ידי כל עבירה נעשה האדם נפרד בתכלית, ונוגעת גם ההנהגה בדברים המותרים ("קדש עצמך במותר לך") – מביאים את הפסוק "כי תשטה אשתו", כיון שאין זו סתם ראייה, אלא הסברה: מדוע גם עבירה קלה נוגעת כל כך – לפי שהנשמה, נפש הבהמית, נפש הטבעית והגוף, הם בבחינת "אשה" להקב"ה, ו"איזוהי אשה כשרה העושה רצון בעלה", לכן נוגע אפילו רצון קל.
ג. ועניין הב':
עניין "כי תשטה אשתו", אינו באופן שיודעים שנטמאה האשה, כי אם שנסתרה בלבד, ויתכן שטהורה היא, אלא שגם זה ש"נסתרה", נקרא "כי תשטה" מלשון שטות, ונקרא "מעשה בהמה", שבגלל זה צריכה להביא קרבן ממאכל בהמה20.
לכאורה אינו מובן: כיון שלא יודעים שנטמאה, הרי אפשר להעמידה בחזקת כשרות, ורוב בנות ישראל כשרות הן, ואם כן, למה צריכה להביא קרבן ממאכל בהמה? – אלא טעם הדבר הוא, שהא גופא שנמצאת במצב כזה שאפשר לחשוד אותה על טומאה, הרי זה עניין של מעשה בהמה, כי אצל בנות ישראל, אסור להיות מצב של חשד.
ואף-על-פי שעניין "ונסתרה" כשלעצמו נקרא בשם מעשה בהמה, ומשום זה לבד אסורה לבעל, מכל מקום הרי זה רק לשעה קלה בלבד, כי מכיוון שלא נטמאה, אלא רק "ונסתרה" – נעשית אחר כך טהורה לבעלה, כמו שכתוב21 "ונקתה ונזרעה זרע".
וכן הוא בשעה שיהודי עובר עבירה, שזהו עניין של רוח שטות – אין זה עניין של טומאה לבעלה חס-ושלום, שהרי "וכבודי (הניצוץ האלקי שבכל אחד ואחד מישראל) לאחר לא אתן"22, ואין זה אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל סוף סוף – "ונקתה ונזרעה זרע", כי "לא ידח ממנו נדח"23.
וזהו טעם נוסף לכך שכשמדובר בעניין שטות דלעומת-זה מובא הפסוק "כי תשטה אשתו" – כיון שבכך רוצים לבאר, שכל עניין השטות דלעומת-זה אצל בני-ישראל, אינו עניין של טומאה חס-ושלום, ואין זה אלא כמעשה בהמה לשעה קלה.
* * *
ד. "הכל24 הולך אחר החיתום"25 – סיום העניין, זהו מה שקראנו בפרשת השבוע: "ונקתה ונזרעה זרע", וכדרשת רז"ל: "היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים", והיינו – על פי הביאור הידוע של הבעל שם טוב ז"ל26 – שדווקא על-ידי הגוף (אשה) נעשה תוספת עילוי בהנשמה.
וכן הוא גם בפשטות – שהאשה, עקרת הבית, צריכה לפעול עילוי בכל הבית, אצל הבית והילדים כו', בכל הקוין של תורה עבודה וגמילות-חסדים27.
האשה צריכה לדרוש ולעורר את הבעל בנוגע לעניין המצוות, כולל כמובן נתינת הצדקה, וכן בעניין קביעת עתים לתורה, שלא לצאת ידי-חובה בלימוד שיעורי חת"ת, אלא לקבוע עתים ללימוד התורה בריבוי, ולשמור את זמני הקביעות.
ובפרטיות יותר:
כשמדובר אודות נתינת צדקה – יכול הבעל לטעון שאין לו כסף ליתן לצדקה, כיון שצריך כסף עבור צורך זה וצורך זה, לנסוע ל"קאָנטרי" וכיוצא-בזה.
– הצורך שיהיה בבית לא רק "לחם צר ומים לחץ", לא איכפת לו כל-כך, כיון שאף אחד אינו יודע מה נעשה בבית; אבל אם הוא לא ייסע ל"קאָנטרי", אזי ידעו כולם שאין לו תרפ"ט אלפים... והרי זה מאד לא יפה!
כ"ק מו"ח אדמו"ר28 דיבר פעם עם סוחר (שעסק במסחר עצים) אודות קביעת עתים לתורה, וכאשר הסוחר התנצל שאין ראשו פנוי ("ער האָט ניט קיין קאָפּ") ללימוד, אמר לו הרבי: אילו הייתי אומר שאינך מבין במסחר עצים, היית בודאי כועס, טורק את הדלת, ויותר לא היית חפץ לדבר עמי; ואילו בנוגע ללימוד התורה, אומר אתה בעצמך, ללא בושה כלל, שאינך שייך ללימוד... – הרי אדרבה, איפכא מסתברא! –
ובכן: בנוגע למאתיים דולר עבור קרן שנת המאתיים להבעל שם טוב29, אסתדר בעצמי ("איך וועל זיך שוין אַיינקערן"); ואילו המדובר עתה הוא אודות עניין הצדקה בכלל – שצריך להיות בכל יום, שהרי נתינת הצדקה צריכה להיות עוד קודם התפלה30 שזהו יסוד עבודת כל היום, בכל ימי החול, ובפרט בערבי שבת וימים טובים כו'.
הנה כאשר הבעל טוען ועושה חשבונות שאין לו כסף ליתן לצדקה – צריכה האשה לומר לו: מהי התועלת בכל החשבונות שלך – אולי הנך צודק בהם, אבל בינתיים אינך מקיים מצוה, והרי מצוה היא רצונו של הקב"ה; מוטב שלא תהיה צודק, ובלבד שתקיים את רצונו של הקב"ה ליתן צדקה בריבוי.
ועל דרך זה כשמדובר אודות קביעת עתים לתורה:
כאשר הבעל טוען שאין לו פנאי, ואין ראשו פנוי ללימוד, להיותו עסוק וטרוד כו', אם בעסקנות ציבורית או בענייניו הפרטיים, שגורמים לו דאגה,
– חז"ל אומרים31 "מרבה נכסים מרבה דאגה", ואילו הוא, יש לו רק מיעוט נכסים, ועל כל פנים לא ריבוי נכסים, אלא שגורם לעצמו דאגה... –
צריכה האשה לומר לו: מהי התועלת בכל החשבונות שלך – אפילו אם הנך צודק, הרי בינתיים אינך לומד תורה!
האשה צריכה להשתדל ולעורר את הבעל, וכן את הילדים, האחים וכו', שישמרו את השיעורים הקבועים, איש לפי ערכו, בעניינים ששייך אליהם.
האשה צריכה להשגיח ולעורר את הבעל שלא ישכב לישון בלילה כל זמן שלא סיים את שיעורי הלימוד. וגם כאשר הבעל טוען שהוא עייף, ובלאו-הכי יירדם על הספר – צריכה האשה להסביר לו, שמוטב שיירדם עם פתגם בספר התניא, או בשאר ספרים, מאשר יירדם מתוך דאגות. ואכן לוודא שלא שכב לישון כל זמן שלא סיים את שיעורי הלימוד. וכמו כן בבוקר, עליה לעורר את הבעל שישכים לקום כדי ללמוד תורה.
מספרים אודות מנהג טוב שהיה בפּאָקינג [אני בעצמי לא הייתי שם, אבל כך מספרים], שהיו מעירים את כולם בכל בוקר כדי ללמוד תורה, והסדר היה – לא כבמקומות שהיה ה"שמש" מקיש על החלון ויוצא ידי-חובה, מבלי שיהיה נוגע לו אם הלה אכן קם משנתו, אלא היו דופקים ודופקים עד שהיו מוציאים אותו ("ביז מ'האָט יענעם אַרויסגעשלעפּט")... הוא היה מוכרח לקום משנתו בגלל הדפיקות, כדי שלכל-הפחות בני-הבית יוכלו להמשיך לישון... ובכן, סדר הנ"ל היה להעיר מבחוץ, ואילו כאן מדובר אודות הצורך להעיר מבפנים – שהאשה (האחות וכו') צריכה להעיר את הבעל (האח וכו') שילך ללמוד כו'.
כל דבר צריכים כאן לפרשו באותיות של דפוס אמסטרדם... ובכן, תוכן הדברים בפשטות הוא:
נשי ובנות חב"ד צריכות להשתדל להגביה ולהעלות את כללות המצב של צעירי חב"ד, אנשי חב"ד וזקני חב"ד, שיגדל דור של לומדים, מקיימי מצוות נותני צדקה, וכו' וכו'.
וכיון שיש להם "מרכז" – יגיש הועד ("קאונסיל") חשבון כמה דפי גמרא למדו וכו'.
ועל-ידי זה יהיה עניין "ונקתה ונזרעה זרע", "יולדת בריוח . . יולדת זכרים", באופן ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"32 – שתומשך השפעת כל טוב בבני חיי ומזוני רויחי.
(מהתוועדויות י' שבט ה'תשי"ג, וערב חג השבועות ה'תש"כ.
תורת מנחם כרכים ז עמ' 316-319; כח עמ' 136-139)
_____________________
1) חלק משיחה זו – עד סוס"ג, הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס (באידיש) בלקו"ש ח"ב ע' 311 ואילך.
2) ד"ה באתי לגני ה'שי"ת (סה"מ ה'שי"ת ע' 114 ואילך).
3) נשא ה, יב.
4) סוטה ג, רע"א.
5) ב"ק עד, א. ב"ב מא, ב.
6) יבמות כ, א. נדה יב, א.
7) יבמות שם.
8) פכ"ד.
9) ראה לקו"ת קרח נג, ג.
10) יבמות סא, ב. רמב"ם הל' איסו"ב פי"ח ה"ב.
11) ח"ג רכא, א.
12) פ"ג ואילך (לעיל ע' 296).
13) מנחות קי, א.
14) רמ"א או"ח סקנ"ו. וראה הנסמן לעיל בהמאמר הערה ז.
15) ראה זח"ג רכא, רע"ב. כוזרי מ"ב אות לו. תניא אגה"ק סל"א.
16) סנהדרין קה, א.
17) ישעי' נ, א.
18) קידושין לו, א. שו"ת הרשב"א ח"א סקצ"ד. רות רבה פתיחתא ג. פסחים פז, א.
19) תדבא"ר פ"ט (בשינוי לשון קצת).
20) סוטה יד, סע"א. טו, רע"ב.
21) נשא ה, כח.
22) ישעי' מב, ח.
23) שמואל-ב יד, יד (בשינוי לשון קצת).
24) בשיחה זו תיקן כ"ק אדמו"ר כמה תיקונים (המו"ל).
25) וכיון שזהו סיום וחותם הפרשה, הרי "הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב, א), והיינו, שגם אם בתחלה הי' הענין ד"כי תשטה", הנה סוכ"ס "ונקתה ונזרעה זרע", כיון ש"לא ידח ממנו נדח" (שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. ובכ"מ) [. .].
26) כש"ט סרמ"ט. וראה שיחת ליל ערב חה"ש ס"ח (לעיל ע' 100).
27) אבות פ"א מ"ב.
28) ראה אג"ק שלו ח"ז ריש ע' קכא. ח"י ריש ע' שעה. וראה גם תו"מ חכ"ג ע' 158. וש"נ.
29) ראה שיחת יום ב' דחה"ש סי"ד (לעיל ע' 122 ואילך).
30) ראה ב"ב יו"ד, א. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס צב. וש"נ.
31) אבות פ"ב מ"ז.
32) שבת סג, א. וש"נ. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
