על יציאת מצרים אמרו חז"ל: "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". הדיוק הוא "בזכות האמונה" דווקא – לא הכרה והשגה אלא אמונה. מה המיוחד באמונה, ומדוע דווקא בה תלויה יציאת מצרים?

גם חסידי אומות העולם מודים במציאות הבורא, אך אצלם אין זו אמונה, אלא תוצאה של הכרה שכלית. כאשר מתבוננים בעובדת קיומו של העולם, על בסיס העיקרון "אין דבר עושה את עצמו" – מגיעים למסקנה המתבקשת שיש בורא ומנהיג לבריאה. זו אינה אמונה אלא הכרה שכלית.

ההכרה מוגבלת

החיסרון של ההכרה השכלית עצמה הוא בכך, שהיא מצמצמת את מציאות האלוקות רק למידה שקיום העולם מחייבת אותה. כלומר, מי שהכרתו בקב"ה מבוססת על שכלו וידיעתו, מכיר אך ורק באותה דרגה אלוקית הדרושה לצורך בריאת העולם, שזו דרגה אלוקית מצומצמת, השייכת לעולם והמלובשת בלבושי הטבע.

לעומת זאת, בני-ישראל הם מאמינים. הכרתם בקב"ה אינה מבוססת אך ורק על השכל וההיגיון אלא על האמונה הפנימית. יהודי קשור עם הקב"ה בעצם הווייתו, ולכן הוא חש את הקב"ה ומאמין בו בטבעיות, ולאו-דווקא כתוצר של מחשבה והתבוננות. לכן אמונתו אינה מוגבלת לאלוקות הקשורה בבריאה בלבד, אלא היא מתחברת לקב"ה עצמו, כפי שהוא למעלה לגמרי מכל קשר לבריאה ולמגבלות הטבע.

למעלה מהטבע

על יסוד זה מסבירה תורת החסידות את דברי פרעה "לא ידעתי את הוי-ה". פרעה האמין בקיומו של בורא ומנהיג לעולם, אבל ההכרה שלו הגיעה רק עד שם אלוקים בלבד, ואילו בשם הוי-ה לא הייתה לו שום השגה. שם אלוקים מציין את האלוקות כפי שהיא מגבילה את עצמה לגדרי הבריאה (ולכן 'א-להים' בגימטרייה 'הטבע'), אולם שם הוי-ה מייצג את האין-סוף האלוקי, את הדרגה ש"היה, הווה ויהיה" שווים.

ההכרה השכלית מסוגלת להגיע לשם אלוקים בלבד, ואין לה יכולת להגיע לשם הוי-ה, מכיוון שדרגה זו באלוקות היא למעלה לחלוטין מגדרי הבריאה, ואין היא מתחייבת ממציאות העולם. אפשר להגיע אליה רק על-ידי אמונה.

לחפש את הנס

מכאן נובעים גם הבדלי גישה בסיסיים: מי שהכרתו בה' מבוססת על השכל, ינסה למצוא הסבר טבעי לכל דבר, ורק אם לא יצליח להסביר את הדברים בדרך טבעית, ייאלץ להודות ש"אצבע אלוקים היא" ושאירע כאן נס. לעומתו, יהודי מחפש בכל דבר את הנס ואת הצד האלוקי.

לכן אמרו חז"ל כי יהודי "מאמין בחי-העולמים – וזורע". זריעת תבואה היא, לכאורה, הדבר הטבעי ביותר, אבל אצל יהודי, גם פעולה טבעית ויום-יומית מבוססת על האמונה. כשיהודי זורע הוא עושה זאת מתוך אמונה בקב"ה, שיצמיח את התבואה. בזכות האמונה הזאת והקשר הבלתי-אמצעי לאלוקות שלמעלה מהטבע – נגאלו אבותינו ממצרים.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 239)