פניו של ההלך העידו על מצוקתו הגדולה. הוא צנח על ספסל בבית-המדרש בפשיסחה, הרכין את ראשו בייאוש והזיל דמעות מרות. אברך צעיר, משה-חיים שמו, הבחין בו והזמינו אל ביתו. לאחר שערך לפניו שולחן בא עמו בדברים, והלה פתח לפניו את ליבו.
האיש סיפר כי נקלע למצב כלכלי קשה, ועל כל זה נוספו הוצאות חתונתה הקרובה של בתו. באין ברירה יצא לנדוד מעיירה לעיירה כדי לקבץ כסף להכנסת כלה, אולם עד כה הצליח לאסוף פרוטות בלבד, ואין הוא רואה שום סיכוי להשיג את הסכום הדרוש.
כאבו של האיש נגע לליבו של משה-חיים. במוחו צץ רעיון. הוא היה ממונה על קופת 'תיקון ספרים' של הקהילה, ששימשה לתיקון ולחידוש הספרים שבלו. בקופה הצטבר סכום נכבד, ושמעון-לייב החליט לתת את הכסף להלך האומלל. בליבו חשב שבעצם הוא לוֹוֶה את הכסף מהקופה, ואחר-כך יכתת את רגליו בין עשירי העיר כדי לאסוף את הסכום ולהחזירו לקופה.
מאושר ואסיר תודה חזר ההלך לביתו, ואילו משה-חיים החל לאסוף את הכסף כדי להשיבו לקופה. בעקבות זאת נודע מעשהו והדבר עורר סערה: כיצד העז לגעת בכספי הקופה?! מקצת בני הקהילה הסתפקו בדברי גינוי מאחורי גבו, אך היו גם מי שלא חסכו ממנו את שבט לשונם, וביזוהו לפני קהל ועדה.
הללו לא נחה דעתם עד שדרשו להטיל על משה-חיים קנס כבד, למען ישמעו וייראו. הגיעו הדברים לאוזני רבי שמחה-בונם מפשיסחה. תחילה ביקש כי משה-חיים יבוא אליו בסתר, ובבואו אמר לו: "טוב המעשה שעשית. מסרת את נפשך בעבור יהודי וזכות זו תעמוד לך לעד".
לאחר מכן ביקש לזַמן לאסֵפה את כל מי שתבעו להעניש את משה-חיים. הללו שמחו על שרבי שמחה-בונם נענה לקריאתם ובאו בלהיטות לראות את העונש שיושת על האברך שהעז לגעת בכספי הציבור.
הביט רבי שמחה-בונם במתכנסים וראה כי רובם ככולם המוניים ועמי-הארץ. הוא פתח ואמר: "דוד המלך אומר בתהילים 'תעיתי כשה אובד בְּקַש'. למה היה חשוב לו לומר שהכבשה אבדה בתוך קש?!". הנוכחים הביטו זה בפני רעהו ולא ידעו להשיב. הם כמובן לא ידעו כי יש לקרוא את הפסוק כך: "תעיתי כשה אובד, בַּקֵש עבדך"...
"ובכן", נשמע קולו של רבי שמחה-בונם, "כדי להסביר את הדבר, אספר לכם סיפור שייתן את המענה לשאלה".
פעם אחת התפרצה מגֵפה ביער. התקבצו כל החיות אל האריה, מלך החיות, וביקשוהו לחקור ולברר מי אשם ברעה הזאת. היה ברור להן כי אחת החיות חטאה חטא חמור, והוא שגרם למגֵפה.
ישב האריה בראש חבר השופטים, והכרוז קורא כל בעל-חיים בתורו. הנמר הוזמן ראשון. פתח הנמר ואמר: "חטא כבד חטאתי. זה קרה כאשר הייתי רעב מאוד, ופתאום ראיתי אדם הולך ביער. לא יכולתי להתאפק, זינקתי עליו וטרפתי אותו".
התלחשו השופטים והגיעו למסקנה כי הנמר אינו אשם כלל. מה כבר אפשר לצפות מנמר רעב, אמרו, וקראו לבא בתור. גם הזאב הודה כי בידו עבֵרה בלתי-נסלחת: פעם אחת ראה פרה רועה בעשב ולידה עגל צעיר. המראה גירה את תאבונו, עד שלא עצר ברוחו וטרף את העגל.
שוב דן חבר השופטים בעניין והחליט כי הזאב נקי מכל רבב. ודאי לא באשמתו באה המגֵפה. ראשית, הלוא נאמר במפורש "זאב יטרף", ועוד, לא הייתה לו דרך אחרת להשקיט את רעבונו.
אחרי הזאב בא תורו של הדוב, וגם בפיו היה סיפור דומה. גם הפעם פסקו השופטים כי הדוב לא חטא, ואף שהרג וטרף – אין כל פגם במעשהו.
לבסוף התייצבה כבשה קטנה. ברעד עמדה לפני האריה ולא העזה לפצות פה, עד שהאריה גער בה והיא פתחה בדבריה: "חטאתי מאוד. זה היה ביום שלג וכפור. כמעט קפאתי, אולם לשמחתי ריחם עליי בעל-הבית והכניס אותי אל תוך ביתו החם. כשהתחממתי התעורר בי הרעב. פתאום הבחנתי כי בתוך נעליו של בעל-הבית יש כמה אניצי קש. לא יכולתי להתאפק ואכלתי את מעט הקש, והוא השקיט את רעבוני"...
לא הספיקה הכבשה לסיים את דבריה וכל חיות הטרף כיתרו אותה ופתחו בצעקות: "הנה האשמה! הלא אין כפיות טובה גדולה מזו. בעל הבית, ברוב טובו, הכניס את הכבשה לביתו, והחצופה הזאת אכלה מן הקש בלי רשות!"...
סיים רבי שמחה-בונם ואמר: "לזה כיוון דוד המלך במילים 'תעיתי כשה אובד – בְּקַש', כי לעתים הכבשה נשפטת רק בעוון מעט קש"...
ואז פנה אל המתכנסים, שעדיין לא ירדו לסוף דעתו, ושאל כל אחד ואחד לשמו. הראשון ענה: "אריה", השני: "דוב", השלישי: "זאב", וכן הלאה.
"שימו לב, ר' אריה, ר' דוב ור' זאב", הגביה רבי שמחה-בונם את קולו, "אתם מתנהגים בדיוק כמו חיות היער. כל אחד ואחד מכם נושא עמו מטען לא-קל של עבֵרות, אך מה מסעיר את רוחכם, דווקא האברך טוב-הלב, שכל חטאו היה שלקח מעט 'קש'. עליו אתם דורשים להטיל קנס כבד?!".
המסר נקלט היטב. פני הנוכחים הושפלו בכלימה, ומאז לא העזו לדרוש את הענשתו של משה-חיים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
