יש דברים שמצד עצמם הם שליליים, והשאיפה העקרונית היא שלאדם לא יהיה כלל עסק איתם, ובכל-זאת יש מצבים שמשתמשים בהם. דוגמה מובהקת לכך מופיעה בתחילת פרשתנו.
התורה מתארת מצב שבשעת מלחמה אדם רואה בקרב השבויים "אשת יפת תואר", והוא חושק בה ורוצה לקחת אותה לאישה. התורה נותנת כמה הוראות איך יהודי יכול בסופו של תהליך לשאת אישה זו. אומרים חז"ל: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". התורה יודעת שאם לא יתירו לאדם את הדבר, יעשה אותו באיסור, ולכן היא נותנת לו דרך לעשות זאת בהיתר.
גאווה – כן או לא?
דבר דומה אנו מוצאים בעניין הגאווה. בדרך כלל האדם צריך ללכת בדרך המיצוע – לא להיות קמצן אך גם לא פזרן, לא להתהולל אך גם לא להיות מדוכא. אולם בעניין הגאווה השאיפה היא שלאדם לא תהיה גאווה כלל, "אפילו מקצתה", כלשון חז"ל. ממאמרי חז"ל אלה עולה שהגאווה היא דבר שלילי בתכלית.
עם זה נאמר ש"תלמיד-חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" של גאווה. כי אם לא תהיה בו קצת הגבהת הלב אלא ירגיש פחוּת ושפל לגמרי, לא יהיה לו דחף לעבוד את הבורא, כי יאמר בליבו, מי אני ומה ערכה של עבודתי. דווקא כשירגיש קצת את ערכו ומעלתו ירצה לעבוד את הבורא ולהתעלות.
צורך בתחילת העבודה
אבל איך מיישבים את הסתירה בין שתי ההוראות המנוגדות האלה, מצד אחד שלילה מוחלטת של גאווה, ומצד שני המלצה שתהיה באדם "אחד משמונה שבשמינית" של גאווה?
אחד הביאורים הוא ששתי ההוראות האלה נאמרו לשני שלבים בעבודת הבורא. כאשר האדם עומד בדרגה עליונה, כי-אז עליו לשלול את הגאווה בתכלית, כי באמת היא דבר שלילי לחלוטין; אולם כשעדיין הוא בתחילת העבודה אין מנוס מלהשתמש במעט גאווה כדי לדחוף אותו לעבוד את הבורא ולמנוע ממנו להרגיש שאין ערך לעבודתו.
תועלת מכל דבר
נמצא אפוא שגם דבר בלתי-רצוי מנצלים לפעמים לצורך עבודת הבורא, כי מכל דבר צריך להפיק תועלת בעבור הקדושה. והרי דברים קל-וחומר: אם מעניינים של קדושה יכולים להתפתח דברים בלתי-רצויים, על-אחת-כמה-וכמה שמדברים שליליים יכולים להפיק תועלת לענייני הקדושה.
זו צריכה להיות גישתו של האדם כלפי פיתויי היצר. על האדם לדעת שגם היצר נועד בסופו של דבר לקדם את ענייני הקדושה, וכשהאדם רואה שהיצר מתגבר, הוא צריך לרתום את היצר עצמו לעבודת ה'. וזה מה שאמרו חז"ל: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" – הצורך ב'דיברה תורה' הוא דווקא בשעה שיש חשש להתגברות יצר הרע, ואז התורה נותנת כוח שלא לוותר לו אלא ללחום בו, ועד שיקויים "ושבית שביו" – לקחת את היצר עצמו ב'שבי' ולהשתמש בו לעבודת הבורא.
(תורת מנחם כרך ג, עמ' 150 ואילך) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
