נושאים נוספים
	התקשרות 953 - כל המדורים ברצף
	לצאת מהמציאות כדי להתאחד עם רצון ה'
	ירושת ארץ עשר אומות
	בעולמה של תורה
	פרשת לך-לך
	שמירה אחר לידה
	הלכות ומנהגי חב"ד

הציווי "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" מציין התחלה של סדר חדש בעבודת האדם בעולם * כדי להשיג את רצון ה' על האדם לצאת ממציאותו, מ'טבעו', מ'מידותיו' ומה'מוחין' שלו, גם כפי שהם בענייני קדושה בלבד, ולהתמסר לקב"ה במסירות נפש * זה כוחו של כל יהודי, שגם בהיותו בעולם יוכל להתעלות מעל כל גדריו ולהתאחד עם רצון ה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"¹ הוא הציווי הראשון (של הקב"ה) בתורה ליהודי הראשון (אברהם).

וצריך להבין: הציווי הראשון ליהודי היה לכאורה צריך להיות – איך עליו לעבוד את ה', ולא אודות עניינים אחרים (כולל – סדר הליכתו ממדינה אחת לשנייה).

אמנם, בכדי (להתחיל) לעבוד את ה' כפי הדרוש, צריך מקודם להתנתק ממנהגי העולם כו', מארצך וממולדתך ומבית אביך (סור מרע ואחר-כך – ועשה טוב), אך מכיוון שכל דבר בתורה הוא תכלית בפני עצמו (ולא רק הכנה לדבר נוסף²) מסתבר לומר שהציווי "לך לך מארצך גו'" גופא הוא (לא (רק) הכנה לעבודה של אברהם, אלא) חלק – ויתירה מזו – היסוד והתחלה, של עבודת השם.

ב. ויובן זה בהקדם כמה דיוקים בפסוק זה:

א) בציווי "לך לך" נוגע בעיקר המקום לאן ילך אברהם ("הארץ אשר אראך"). ואילו הפסוק מפרט בעיקר את המקום מהיכן על אברהם לצאת, "מארצך וממולדתך ומבית אביך". היה מספיק לכאורה שיהיה כתוב "לך לך אל הארץ אשר אראך"³?

ב) אפילו אם רוצים לציין את המקום ממנו אברהם צריך ללכת – היה מספיק לכאורה לומר "ארצך", שזה כבר כולל גם את היציאה והליכה מ"מולדתך" ו"בית אביך"⁴ (הנמצאים ב"ארצך"). אילו הסדר היה הפוך (מבית אביך, ממולדתך ומארצך) – הרי זה בהתאם לסדר היציאה בפשטות.

ג) מכיוון שכבר כן מפרטים את שלושת העניינים, למה באמת הסדר בזה אינו בהתאם לסדר היציאה בפשטות: קודם יוצאים "מבית אביך", לאחר מכן "ממולדתך", ואחר כך "מארצך".

ד) בה בשעה שציוו לאברהם בפרטיות מהיכן עליו ללכת (כנ"ל) – למה לא ציוו לו שום פרטים להיכן ללכת⁵ (מלבד "אל הארץ אשר אראך", אראך לשון עתיד), בכדי שיוכל להיות לו איזה שהוא מושג בתכונות המקום וכו', כדי שיוכל להתכונן ולקחת אתו את העניינים המתאימים בשביל לחיות במקום החדש (כפי שהסדר הוא בטבע העולם).

ה) מדוע דיבור ה' לאברהם לא בא לאחרי ההקדמה שהקב"ה התגלה אליו – כפי שמופיע בכמה וכמה דיבורי ה' בתורה⁶? ורק לאחרי זה⁷ היה – "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך גו'".

ג. ויש לומר הביאור בכל זה:

ידוע⁸ שב"ויאמר ה' אל אברם לך לך גו'" התחילה עבודת ההכנה (של אברהם אבינו) למתן תורה, כאשר בני-ישראל נהיו למציאות שלימה ותמידית של עם ה' – "ובנו בחרת מכל עם ולשון"⁹.

מזה מובן שבציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (הציווי הראשון ליהודי הראשון, כנ"ל) מתבטא היסוד ותוכן העבודה של עם-ישראל, של כל יהודי ושל כל בני-ישראל.

הביאור בזה:

החידוש הכללי של עבודת בני-ישראל (שבשלימות נפעל במתן תורה) הוא, שמבלי הבט על כך שיהודי נמצא נשמה בגוף בעולם הגשמי, עולם מלשון העלם והסתר, הנתון לחוקי הטבע ומנהגי העולם, הוא נולד עם תכונות נפש מסוימות, ומושפע מהסביבה וכו' – יש בכוחו של יהודי לצאת ולהתעלות למעלה מההגבלות, על-ידי שעובד את ה' (על-ידי התורה ומצוותיה) שברא ועומד למעלה מהעולם, ועל-ידי זה – לגלות אלוקות בעולם סביב, וגם להעלותו – את העולם – למעלה מכפי שהוא מצד הבריאה (כשאלוקות בו בהעלם), אף-על-פי שגם מצד עצמו עולם על מילואו נברא¹⁰ על-ידי הקב"ה שהוא תכלית הטוב ומטבע הטוב להטיב, ובמילא הבריאה מצד עצמה היא טוב.

ובלשון המדרש¹¹, שבמתן תורה נפעל חיבור עליונים ותחתונים (ביטול הגזירה שעליונים לא יירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה) – הכוח שבני-ישראל, כפי שהם נמצאים למטה (בתחתונים), יוכלו לעלות למעלה, ולגלות אלוקות (עליונים) במציאות התחתונים, ועד בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.

אשר ההתחלה בזה נעשית על-ידי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"¹²:

"ארצך", "מולדתך" ו"בית אביך" הם שלושת העניינים הכלליים שפועלים ומשפיעים על אישיותו והנהגתו של אדם:

הנהגתו הטבעית של אדם היא לפי הטבעיות (וארציות), התכונות, איתם הוא נולד – "ארצך".

ההרגלים ואופני ההנהגה ונימוסי האדם שנפעלים ומושפעים על-ידי השפעת המקום (המדינה, העיר) שנולד בה – "מולדתך".

ההדרכה והשפעה שהוא מקבל מהבית – "בית אביך" (שהיא יותר חזקה מההשפעה ממקומו, "מולדתך")¹³. ובאופן של "בית אביך", כולל גם שלימות האדם – שבאה על-ידי ההדרכה מ"בית אביך", ומתגלית כשהאדם מתבגר ומגלה את כוחותיו, ונעשה אדם יציב, שיכול לצאת (על-ידי שמשתמש בשכל) מהגבלותיו הטבעיות, כולל – אלו שהיתוספו לאחר שנולד.

ובפרטיות יותר ישנם שלושה עניינים אלו בכל אדם גופא (לא רק מצד השפעת הסביבה)¹⁴: "ארצך" – טבעו (מתולדתו), רצונותיו הטבעיים (ארץ לשון רצון); "מולדתך" – מדותיו (ש"נולדים" על-ידי התבוננות תחילה ולא המדות שהם מתולדתו); "בית אביך" – מוחין (אב, חכמה)¹⁵. הציווי "לך לך" עניינו, שהוא צריך ללכת ולצאת מכל ג' עניינים אלו: לך (וצא) מהטבע שלך (ארצך); המדות שלך, וההשפעה של המקום (מולדתך); והמוחין שלך ושלימות האדם (בית אביך).

והכוונה והתכלית של ההליכה היא – ללכת "אל הארץ אשר אראך", להתמסר לגמרי לרצון (ארץ) שהקב"ה מראה (אשר אראך, כך שאין לו שום מושג לגבי המקום שאליו הוא הולך, כי אם – אשר אראך) – עניין המסירות-נפש (מסירת הרצון), שלמעלה מכל טעם ודעת, שהולך ומוסר את כל רצונו, טבע, מדות ומוחין, וכל הפרטים היוצרים את מציאותו – להקב"ה, כך שהרצון של הקב"ה (ארץ אשר אראך) נעשה רצונו, ארצו¹⁶ ("כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם"¹⁷), מכיוון שהוא מתאחד עם "ארץ" (רצון ה') שמראים לו ("אשר אראך"), כידוע שעל-ידי הראיה מתאחד הרואה עם הדבר הנראה, בתכלית ההתאמתות והקליטה¹⁸, עד – תכלית ההתאחדות.

שכן, אפילו כאשר כוחותיו (טבעו, מדות ומוחין) מונחים בקדושה ואלוקות – הרי זה קשור עדיין עם מציאותו (טבע, מידות ומוחין – שיש להם ציור מסוים), אמנם זו מציאות מצד הקדושה אך עם זאת הרי זו מציאותו; הדרך להתאחד עם הקב"ה (ארץ אשר אראך), היא על-ידי זה שהולך (לך-לך) ממציאותו, גם מציאותו דקדושה¹⁹, והולך "אל הארץ אשר אראך".

כפי שהיה אצל אברם – שאף-על-פי שגם כאשר היה ב"ארצך", "מולדתך" ו"בית אביך" (לפני ה"לך לך") הכיר את בוראו (לשלוש שנים²⁰, והכרה נעלית בזה²¹ – לבן ארבעים²², בן מ"ח²³ ובן נ'²⁴), ועבד את ה' (קיים את כל המצוות עד שלא ניתנו, וכמו שכתוב²⁵ "עקב אשר שמע אברהם בקולי", כמניין עק"ב שנים²⁶), עשה חסד עם אחרים ופרסם אלוקות וכו', ועד שהגיע לשלימות של "בן²⁷ חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן"²⁸, שמרמז וקאי על שלימות עבודת המידות (שבע²⁹ פעמים עשר (שלימות המשכת המוחין)³⁰ – שבעים, בחינת חיצוניות (המידות), וה' חסדים המגדילים המוחין במידות בבחינת הפנימיות³¹) – אף-על-פי-כן, בכדי שיתאחד עם הקב"ה, היה צריך להיות "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (לצאת מהמציאות הקודמת, הטבע, מידות ומוחין שלו, גם המציאות דקדושה של אברם), וללכת "אל הארץ אשר אראך" – מסירת נפשו ורצונו לרצון ה'.

ד. ועל-פי זה מובן למה נכתבו הפרטים לגבי מקום היציאה (מארצך וממולדתך ומבית אביך), ודווקא בסדר זה, מה-שאין-כן בנוגע למקום ההליכה לא נכתבו שום פרטים (הנדרשים כדי שיוכל להתכונן לכך), מלבד "הארץ אשר אראך" (בעתיד) – מכיוון שבעבודה של "לך לך" נדרשים שני עניינים הפכיים:

א) שילך ויצא ממציאותו הקודמת, שלשם כך עליו לדעת אודות הפרטים העושים את מציאותו (ארצך, מולדתך ובית אביך), כדי שילך מהם. ובסדר מן הקל אל הכבד, לא זו אף זו:

ההליכה צריכה להיות לא רק מ"ארצך" (טבע האדם מתולדתו), אלא גם מ"מולדתך" (מדות על-פי השכל), ויתירה מזו – גם מ"בית אביך" (מוחין, ושלימות האדם);

ב) להתמסר כולו ל(רצונו של) הקב"ה (מסירות-נפש), כך שאינו חש ומרגיש לגמרי את רצונו הפרטי ונטיותיו הפרטיות, גם לא חשבונותיו וההכנות (לפי שכלו וטבעו) איך לגשת למקום חדש (על-ידי ידיעת תכונות וטבע המקום), כי אם הידיעה – "אל הארץ אשר אראך" – מסירות-נפש, שאינה קשורה בשום חשבונות.

עד שעניין הב' (מסירות-נפש) חודר בכל מציאותו (ארצך, מולדתך ובית אביך), כך ש"הארץ אשר אראך", נהיית "ארצך", כנ"ל.

בזה יובן גם מדוע דווקא לאחרי שאברם קיים "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" היה "וירא ה' אל אברם גו' ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו" – מכיוון שעל-ידי "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך", התאחד אברהם עם רצון ה', באופן של "אראך" (ראיה), תכלית ההתאחדות כנ"ל (מה-שאין-כן עד אז היה עדיין ב"ארצך גו'"), ועל-ידי זה נהיה כלי ל"וירא ה'" אליו, עד באופן של ראיה [עד גם ל"וירא אליו ה'" (ראיה נעלית יותר) לאחרי קיום מצוות מילה].

* * *

ה. על-פי הנ"ל מובן איך שהציווי לאברם "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" מציין את ההתחלה של סדר חדש בעבודת האדם בעולם³² – שעושה את העבודה לא (רק) מצד הגדרים שלו כנברא, אלא באופן של מסירות-נפש, רק כפי שהקב"ה מראה לו ("אל הארץ אשר אראך").

ומעשה אבות סימן לבנים³³, ועד יתירה מזו: בכוחה של החזקה דאברהם בארץ-ישראל – נעשית "הארץ אשר אראך" ירושה של אברהם אבינו לכל אחד מבני-ישראל ("לזרעך אתן את הארץ הזאת"), ועד שזה נעשה ארצו בפשטות (ולא רק "אראך" לשון עתיד), כידוע³⁴ שלכל אחד מבני-ישראל (עד סוף כל הדורות) יש חלק בארץ-ישראל³⁵.

ובעבודת האדם: "לך לך" של אברהם נהיה התחלת ההכנה למתן תורה (כנ"ל), כשבני-ישראל נהיו לעם הנבחר – עם כוח המסירות-נפש (אותו מקבל כל יהודי מאברהם אבינו, כידוע שהוא פתח את צינור המסירות-נפש) – שבהימצאם בגדרי העולם, ייצאו מעצמם, ממציאותם הפרטית (ארצך, מולדתך ובית אביך), אפילו כשהמציאות היא קדושה – הן ב"ארצך" (טבע כפי שנולד) יהודי עם "חלק אלוקה ממעל ממש", והן ב"מולדתך" – מידות דקדושה, והן ב"בית אביך" – מוחין דקדושה – עדיין זוהי המציאות שלו, ויש לו את הכוח לצאת ממנה, להתמסר כולו ולהתאחד עם הקב"ה ("הארץ אשר אראך"), באופן שזה נהיה "ארצך"³⁶, וכך גם לפעול בעולם – ועד החיבור של עליונים ותחתונים, לעשות את העולם לדירה לו יתברך בתחתונים³⁷.

* * *

ו. ויהי-רצון, שעל-ידי ההוספה בכל ענייני העבודה באופן ד"לך לך גו'", מתוך מסירות-נפש – נזכה כבר שכל בני-ישראל ילכו תיכף ומיד "אל הארץ אשר אראך".

ובפרט ובהדגשה בדורנו זה – דרא דעקבתא דמשיחא, שבא לאחרי ריבוי העבודה (ד"לך לך גו'") מתוך מסירות-נפש בכל הדורות שלפני זה (עד לזמן אברהם), כולל גם בעבודה של "עשה כאן ארץ-ישראל", וכעת כבר נסתיים הכול, כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שנותר רק "לצחצח את הכפתורים"³⁸, וצריך להיות רק "עימדו הכן כולכם"³⁹ – ללכת "אל הארץ אשר אראך" בפשטות, ושם גופא – בירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית-המקדש השלישי, עד לתוך קודש-הקדשים.

וללכת לשם יחד עם כל הבני בית, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"⁴⁰, וכל הרכוש – כספם וזהבם אתם⁴¹, ועל-אחת-כמה-וכמה הבתי-כנסיות ובתי-מדרשות⁴², עם כל הקהילות, וכל המוסדות, וכל בני-ישראל שנמצאים במוסדות אלו.

קהל גדול ישובו הנה – מכל ארצות הגלות, הולכים – ארו עם ענני שמיא⁴³ – "אל הארץ אשר אראך", "והיו עיניך רואות את מוריך".

(קטעים משיחות שבת פרשת לך-לך, י"ג במרחשוון ה'תש"נ. התוועדויות תש"נ, כרך א', עמ' 327-337 – תרגום מאידיש)

__________________

1)    ריש פרשתנו (לך לך).

2)    כידוע הראיה לזה מהולכת הדם למזבח - דאף שהולכה זו (מוכרחת) היא רק בשביל העבודה דזריקת דם על המזבח, הרי הולכה זו עצמה יש לה חשיבות וגדר של עבודה (זבחים יג, א במשנה. רמב"ם הל' פסוה"מ פי"ג ה"ד) - ראה צפע"נ עה"ת ר"פ מסעי. מהדו"ת נא, ג. ובכ"מ. לקו"ש חי"ז עמ' 188.

3)    ראה כלי יקר ריש פרשתנו. מפרשי רש"י שם (ד"ה אראך). רד"ה לך תרס"ז. תרפ"ו. תש"ה.

4)    ראה ד"ה לך הנ"ל.

5)    ראה תנחומא ישן (נעתק בתו"ש פרשתנו עה"פ): נסיון בתוך נסיון - שלא אמר לו לאיזה מקום לילך. וראה  גם אוה"ח הק' ריש פרשתנו, ושם יב, ד.

6)    כקושיית אוה"ח עה"פ.

7)    פרשתנו יב, ז.

8)    ראה תו"א פרשתנו יא, ג. תו"ח שם פג, סע"ד ואילך. אוה"ת שם תתרעה, ב ואילך. לקו"ש חט"ו עמ' 83 ואילך. ס' הערכים חב"ד ערך אברהם ס"ד. וש"נ.

9)    ברכת ק"ש. וראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"ס ס"ד.

10)  ב"ר פי"ב, ו. פי"ד, ז.

11)  שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.

12)  ראה לקו"ת לג' פרשיות עז, א-ב (וראה גם אוה"ת פרשתנו תרפד, ב. תרפז, ב), שויאמר ה' אל אברם לך לך גו' הוא כעניין ביטול הגזירה דמ"ת.

13)  ראה כלי יקר ריש פרשתנו.

14)  ובלשון החקירה והחסידות: מוטבע מורגש ומושכל. ובלשון הקבלה: עיבור יניקה ומוחין (ראה ע"ח שער זה. תו"א יתרו סח, ג. ד"ה ביום השמע"צ תש"ג (עמ' 55 ואילך). ובכ"מ).

15)  ראה סד"ה לך תש"ה. לקו"ש ח"כ עמ' 59. עמ' 305.

16)  ראה ד"ה לך תש"ה (ס"ע 89. עמ' 95): "לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", "פי' קום וצא מן הגשמיות שלך, גיי ארויס פון דיינע גשמיות, אל הארץ אשר אראך והוא אל אותה הגשמיות אשר אראך, און גיי אריין אין די גשמיות וואס איך ועל דיר באוויייזן, הרי שהעיקר הוא רק חילוף מציאות הגשמיות ולא מהות הגשמיות כו'".

17)  פרשתנו יג, טו.

18)  ולכן "אין עד נעשה דיין כו' דכיוון דחזיוהו כו' לא מצו חזו לי' זכותא" (ר"ה כו, א. וראה לקו"ש ח"ו עמ' 121 ובהערות שם).

19)  ראה גם לקו"ש ח"א עמ' 18. חט"ו עמ' 91. ח"כ עמ' 59. חכ"ה עמ' 52.

20)  נדרים לב, סע"א. ב"ר פ"ל, ח. וש"נ.

21)  ראה לקו"ש ח"כ עמ' 14 ואילך.

22)  רמב"ם ריש הל' ע"ז.

23)  ב"ר שם. וש"נ.

24)  דיעה הא' בפס"ר פ' בא.

25)  תולדות כו, ב ובפרש"י.

26)  נדרים שם ובפרש"י. ועוד.

27)  פרשתנו יב, ד.

28)  או שבעים שנה (בעת ברית בין הבתרים) ביציאה הראשונה של אברהם מחרן - תוד"ה וגמירי ע"ז ט, א. דעת זקנים מבעה"ת פרשתנו יב, ד. וראה פרש"י בא יב, מ.

29)  תו"א פרשתנו יא, ד. תו"ח שם צ, ב ואילך. אוה"ת שם תתרפ, ב.

30)  ולכן יצא אז מחרן, היציאה מבחי' מיצר גרון בין מוחין ומדות (מקומות שבהערה הקודמת).

31)  ואולי יש לומר גם באופן אחר, שהחמש שנים הם כנגד הסך הכל של המדות (חסד עד הוד).

32)  ראה לקו"ש חכ"ה עמ' 48 ואילך, שזהו הטעם שמעלת אברהם בתורה מתחילה לא בסיפור מעלותיו ע"י עבודתו בכח עצמו, אלא עם "ויאמר ה' אל אברם לך לך גו'", ע"י ציווי ה' וקיום הציווי ע"י אברהם. וזהו החידוש של עם-ישראל לגבי שאר האומות. עיי"ש בארוכה.

33)  ראה תנחומא פרשתנו ט. רמב"ן פרשתנו יב, ו. וראה לקו"ש חט"ו עמ' 76. וש"נ.

34)  ראה שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך (דפוס פראג) סתקל"ו. ס' השטרות לר"י ברצלוני ע' .43 אוצר הגאונים קידושין סי' קמו ואילך.

35)  ד' אמות (כ"ה ברוב המקומות שבהערה הקודמת) או אמה אחת (דרישה חו"מ סס"ז סקכ"ד).

ולהעיר מהרמז ש"אמה" הוא ר"ת "אלקינו מלך העולם", היינו שע"י עבודת ישראל מגלה ב"אמה" שלו – אלוקות (אלקינו מלך העולם), ובאופן של "(אמה) אחת" - בחי' יחידה, היא ניצוץ אחד שמתאחד עם בחי' יחיד שלמעלה.

36)  ד"ה כי כאשר תרע"ח. וראה פרי הארץ פ' וירא. לקו"ש ח"י עמ' 46 ואילך.

37)  ראה תנחומא נשא טז. תניא פל"ו. ועוד.

38)  שיחת שמח"ת תרפ"ט.

39)  אגרות קודש שלו ח"ד עמ' רעט.

40)  בא י, ט.

41)  ישעי' ס, ט.

42)  מגילה כט, א.

43)  דניאל ז, יג. סנהדרין צח, א.