כאשר ביקש אברהם אבינו לקנות מעפרון החיתי את מערת המכפלה, הציע עפרון לתת לו אותה במתנה, אולם אברהם לא הסכים לקבל את המערה בלי תשלום. הוא שילם תמורתה "ארבע-מאות שקל כסף עובר לסוחר", ואז קבר בה את שרה.
טעם ההתעקשות לשלם בעבור המערה הוא, שאברהם לא רצה שתישאר זיקה כלשהי בין בני חת ובין מערת המכפלה. אילו היה מקבל אותה מהם במתנה, הייתה נותרת להם זיקה כלשהי למקום. לכן שילם עבורה בכסף מלא, ובכך ניתק אותה מהם לחלוטין.
מתנה לאדם חשוב
אך עדיין נדרש ביאור: הגמרא אומרת שכאשר אדם חשוב מקבל מתנה, עצם הסכמתו לקבל את המתנה היא בבחינת תשלום. לכן אף-על-פי שקידושין בין איש לאישה תופסים רק אם הגבר נתן כסף (או שווה כסף) לאישה, הרי אם אישה נתנה כסף לאדם חשוב, ותמורת הנאתה מהסכמתו לקבל את המתנה התקדשה לו – מקודשת.
נמצא שהסכמתו של אדם חשוב היא עצמה בבחינת תמורה. והלוא אברהם היה אדם חשוב, וכפי שבני חת עצמם אמרו: "נשיא אלוקים אתה בתוכנו". מדוע אפוא התעקש אברהם לשלם כסף תמורת המערה ולא הסתפק בעצם הסכמתו לקבל את המתנה?
מתוך עבודה
האמת היא שלצורך ניתוק הזיקה בין המערה ובין בני חת היה דיי בעצם הסכמתו של אברהם לקבל את המערה במתנה, אולם אז לא הייתה לאברהם שום הוצאה בעבור זה, ואברהם לא רצה לזכות בדבר בלי שישלם עליו.
ידוע שכל ענייני עבודת ה' צריכים לבוא מתוך עבודה ולא מאליהם, שכן דברים שבאים מאליהם אינם עמידים ואינם בעלי ערך אמיתי. יש צורך בעשייה מצד האדם, ועד לעשייה שהיא בבחינת יגיעה, כלשון חז"ל: "יגעת – ומצאת". לכן אברהם עמד על כך שגם השגת מערת המכפלה תהיה על-ידי תשלום מלא מצידו.
עלייה לנשמה
התנהגותו של אברהם משמשת הוראה לכל יהודי. בכל דבר גשמי בעולם הזה טמון ניצוץ אלוקי, וכאשר יהודי משתמש בדברים הגשמיים לקיום המצוות, הוא גואל את הניצוץ האלוקי, מעלה אותו לקדושה ו'קונה' אותו לנפשו.
אברהם אבינו מלמד אותנו שלא דיי בעצם גאולת הניצוצות, אלא הדבר צריך להיות כרוך ביגיעה ובמאמץ מצד האדם. מבחינת הניצוצות עצמם אין הבדל באיזו דרך התקיימה המצווה, ועל-ידי עצם קיום המצווה – נגאל הניצוץ. אבל מבחינת האדם יש הבדל אם הדבר נעשה מאליו או שבא על-ידי יגיעה. כאשר קיום המצוות בא על-ידי יגיעה, יש בזה מעלה גדולה ביותר, ועל-ידי זה נשמת האדם מתעלה לדרגה גבוהה ועליונה ביותר.
(תורת מנחם כרך כד, עמ' 208) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
