זה היה לילה סוער בניו-ג'רזי שבארצות-הברית. יעקב אורמלנד היה אז ילד בן שלוש וחצי, ונסע ברכב עם סבו וסבתו. רכב שבא ממול התנגש בהם חזיתית. הסב נהרג במקום. הסבתא והילד הועפו לתוך שלולית גדולה.
התאונה הקשה אירעה בכ"ח באלול תשכ"ג (1963). הסבתא נפצעה קשה, אך מחשבותיה היו נתונות לנכדה. במאמץ עילאי הצליחה לזחול אליו ומצאה אותו חסר-הכרה ופניו בתוך המים.
כך מתחיל סיפור מופלא, שאותו מספרים הבן ואביו בראיון וידאו המופיע בתקליטור 'להביט מעבר למסך', בהפקת חברת JEM.
אביו של הילד, ר' גימפל אורמלנד, מתגורר כיום בנתניה. בנעוריו זכה לשמש את ה'חזון איש' ואף היה תלמידו של רבי יעקב-ישראל קנייבסקי, ה'סטייפלר'. באותה עת התגורר בניו-ג'רזי שבארצות-הברית, שם שימש רב, חזן ותוקע.
כשהוזעק אל מיטת בנו אמר לו הרופא המטפל, הד"ר סטרינגר: "המתן מעט בעריכת ההלוויה של חמיך, כי למרבה הצער אלה רגעי חייו האחרונים של הילד. תוכל לעשות הלוויה משותפת".
מספר ר' גימפל: "השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. נלווה אליי נשיא בית-הכנסת, ידידי הטוב, מר גלמן. כששמע את דברי הרופא יעץ לי להתקשר אל הרבי מליובאוויטש. אמרתי לו 'מה אתה מבלבל לי בראש עם הרבי? לי יש סטייפלר ו"חזון איש", אני לא מכיר אדמו"רים חסידיים'.
"אבל הוא לא נתן לי מנוחה עד ששמעתי בקולו. הרים את השפופרת הרב חודוקוב, מזכירו של הרבי. הוא שמע את כל המעשה ואמר: 'חכה רגע, אני צריך למסור זאת לרבי'. הרבי עוד היה בשעה הזאת במשרדו.
"הרב חודוקוב חזר לטלפון ואמר לי: 'הרבי אמר שתתקשר שוב בעוד שעה'.
"אתם יכולים להבין איך עברה עליי השעה הזאת. בינתיים הילד החזיק מעמד. כעבור שעה בדיוק טלפנתי אל מזכירות הרבי. הרב חודוקוב ענה ואמר לי: 'הרבי רוצה לדבר איתך'.
"הרבי אמר לי במילים האלה: 'הגזֵרה עברה. עשה את ההלוויה לחמיך, ומה שהרופאים אומרים שהילד לא יחיה – אני אומר לך שהגזֵרה עברה, והילד יחיה בעזרת השם'".
הרבי הורה לו לעשות כמה דברים: ראשית, להוסיף לילד את השם בן-ציון. שנית, לתת אלף ושמונה-מאות דולר לצדקה (הרבי הדגיש: "לכל מטרת צדקה הנראית לך, אך לא למוסדות חב"ד-ליובאוויטש"). ודבר שלישי, לבקש מהרופא המטפל להתקשר אליו. עוד ביקש הרבי כי כאשר יוטב מצבו של הילד יתקשר לבשר לו על כך.
לא היה קל לשכנע את הרופא להתקשר אל הרבי, אך לבסוף הוא נענה. הרבי הציע לתת לילד טיפול רפואי מסויים. הרופא ציין שההליך הזה כרוך בסיכון רב. אמר לו הרבי: "הלוא אתה עצמך אמרת שאין לילד שום סיכוי. מה אכפת לך לנסות? אני אומר לך שזה יועיל".
הרופא נענה ועשה כפי שיעץ הרבי. מצבו של הילד נותר ללא שינוי. אמנם הוא נשאר בחיים, אך עדיין היה שרוי בתרדמת וסבל מנזק מוחי חמור.
ראש-השנה עמד בפתח ור' גימפל התקשר שוב אל הרבי, דיווח על המצב ואמר שבמצב כזה אין הוא חושב שיהיה בכוחו לשמש חזן בבית-הכנסת ולתקוע בשופר. הרבי אמר: "להפך, דווקא עכשיו עליך להתפלל לפני התיבה ולתקוע בשופר. גם רעייתך, הצמודה לילד בבית-הרפואה, תדאג שתשמע תקיעת שופר ושעוד נשים יהודיות ישמעו את התקיעות".
ממשיך ר' גימפל: "אתם יכולים לתאר לעצמכם איך התפללתי. המפה שעל התיבה הייתה ספוגה דמעות. התכוננתי לתקוע בשופר, ופתאום אני מרגיש משיכה בידי. הגבאי, ליפשיץ שמו, אמר: 'קיבלנו עכשיו ידיעה כי העבירו את הילד למחלקת טיפול נמרץ'. זו הייתה בשורה משמחת, כי קודם לכן אמרו שאין כל טעם להכניסו למחלקה.
"תקעתי בשופר וכל הזמן חשבתי: איך הרבי יכול לומר 'הגזֵרה עברה'? כחניך ישיבות ליטאיות לא יכולתי להבין את זה".
זמן-מה אחר-כך בא ר' גימפל להתוועדות של הרבי. לקראת סיום ההתוועדות הורה הרבי לשיר את הניגונים של כל אדמו"רי חב"ד, ואז פנה אל ר' גימפל ואמר: "עכשיו נמצאים כאן עמנו כל רבותינו נשיאינו. זו שעת רצון, בקש כל מה שתרצה".
מספר ר' גימפל: "אמרתי שהילד צמח. הוא לא פוקח עיניים ולא מדבר. הרבי חייך ואמר לי שבקרוב הוא ידבר, ושתהיה לי ממנו נחת יהודית חסידית".
תשעה חודשים עברו. לצוות הרפואי הצטרפה אחות חדשה. בבוקר, כשבאה למיטת הילד, פנתה אליו בשאלה: "מה תרצה לשתות, חלב או סודה?". פתאום פקח הילד את עיניו וענה: "סודה". אימו התעלפה מרוב שמחה והתרגשות.
הילד נכנס להליך שיקום, ונזקק ללמוד הכול מהתחלה – לדבר, לאכול בכוחות עצמו וכדומה. השיקום התקדם יפה, אבל הרגליים נותרו מדולדלות והוא לא היה יכול לעמוד עליהן. בביקורו הבא של ר' גימפל אצל הרבי הביא עמו את הילד. במהלך ה'יחידות' ביקש הרבי מהאב לצאת ולהשאיר את הילד על ברכיו.
מספר הבן: "האמת היא, שאני לא זוכר מה קרה שם. אני זוכר שאבי הניח אותי על ברכיו של הרבי, וזהו. עשרים דקות אחר-כך נקרא אבי בחזרה פנימה, ואני דידיתי החוצה".
הילד החלים, גדל והקים משפחה. כיום הוא עומד בראש ישיבת 'נשמת שלמה' באטלנטיק סיטי, המיועדת לנערים שלא מצאו את מקומם בישיבות רגילות. נס מהלך. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
