מקורות להנהגות ולאמרות קודש * מדוע 'רבי מכבד עשירים', על סגולותיו של האתרוג, הזהירות מספרי מלקטים, זכות החיילים היוצאים למלחמה, וגיוס אנ"ש – להפצת יהדות * ועל ה'תיקון' של דורנו – לקרב יהודים ועוד * רשימה שלישית (השנייה פורסמה בגיליון תתקסו)
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
ראיית המאכלים
בהתוועדויות תשמ"ג כרך ב' עמ' 907 (שיחת יו""ד שבט סעיף לו) נאמר:
כאשר האדם אוכל, חייב הוא לראות את מה שהוא אוכל, כי רק אז האוכל פועל את תפקידו כראוי, כידוע..
הכוונה ככל הנראה לדברי חז"ל יומא עד, ב:
וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא [= לכן מי שסעודתו בידו לא יאכלנה אלא ביום] אמר רב זירא מאי קרא [= מאיזה מקרא נלמד הדבר] "טוב מראה עינים מהלך נפש" (קהלת י,ט).
וראה גם בתחילת מסכת ברכות (ב,ב):
"משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח" וברש"י שם (ד"ה משהעני): שאין לו נר להדליק בסעודתו, והיינו שלכן זקוק הוא לאכול מאכלו כשעדיין יש אור יום כדי שיהיה שבע באכילתו.
'רבי מכבד עשירים'
בלקוטי שיחות חכ"ג עמ' 336 (ובכמה מקומות) מובא כדלהלן:
יש תמהים למאמר חז"ל "רבי מכבד עשירים". ולדידי מובן ומבואר הוא...
כל ענין בעולם... בהשגחה-פרטית... עשירים, אנשים אשר ההשגחה העליונה נתנה בידם האמצעים לפעול רבות טובות בעולמו של הקב"ה, בודאי גם כוחות נפשם מתאימים למילוי תפקיד זה...
עליו [רבי] היתה המשימה להתבונן בכל אחד ואחד ולהשתדל לנצל את כל האפשרויות אשר בו. ולכן הביע רגש כבוד כלפי אלו שמלמעלה נתנו להם אפשריות יתרה, אשר בודאי גם נוצלה להגן על כל הקדוש בישראל, ככל שאר פעולות רבינו הקדוש.
ומעין זה כתב ה'פלא יועץ' ערך תלמיד-חכם:
ויכבדו את העשירים, שהרי רבי מכבד את העשירים, ורבי עקיבא היה מכבד את העשירים, אף-על-פי שלא היו צריכים להם, שגם המה היו עשירים... והם ראויים לכבוד, מאחר שמלכו של עולם חפץ ביקרם ונתן להם שפע העושר; וגם על המצוות שהיו עושים בעשרם ראוי לכבדם כו'. [ומה שכתוב "אף-על-פי שלא היו צריכים להם" הכוונה באופן אישי, וק"ל].
ויש לומר שביאורים אלו מתאימים עם הדיוק בלשון חז"ל: "מכבד עשירים" ולא עשירות, שהרי לכאורה העשירות היא הסיבה (החיצונית) לכבדם, אך על-פי הנ"ל מובן שהאנשים שה' חפץ ביקרם ראויים לכבוד.
אמנם כבר הצבעתי במקום אחר (הערות וביאורים אהלי תורה נ.י. גיליון תתלט [ש"פ בהעלותך תשס"ב] עמ' 12) שהמקור לפירושים אלו מצוי במסכת בבא מציעא לה,א ברש"י ד"ה לוה מקיים (ביה) במלוה – 'תומת ישרים תנחם' (משלי יא,ג), שכתב כך: "מקרא זה – 'תומת ישרים תנחם' – אם לא שאדם נאמן וישר הוא היו מעשרין אותו מן השמים שנאמר 'תומת ישרים תנחם'".
וההסבר קשור בביאור מאמר חז"ל (נדה טז, ב) שהמלאך הממונה על יצירת גוף האדם מכריז: עשיר או עני כו', "כי כל תכונה ותכונה זקוקה לגוף שיהיה מסוגל לקלוט אותה, וכשמטביעים תכונות באדם מרכיבים וממזגים את גופו כך, שיהיה מסוגל לקלוט את אותן התכונות... בתכונת העשירות – יש אדם שנברא שיהיה מוכן לקבל את העשירות, אולם ישנם אנשים שהעשירות היא בעוכריהם, כי גופם נברא בצורה כזו שאינו 'כלי' לעשירות" (ביאורי הרב נחום גולדשמיד לתניא פרק א' – עמ' ח מדפי הספר).
סגולת אמירת פרק כ'
באגרות הרבי משנות נשיאות הראשונות כשהודיעוהו על כניסה להריון (אגרות-קודש כרך ה' עמ' קה) מצינו את ההוראה הבאה:
יאמר בכל יום בקריאת-שמע שעל המטה קודם ברכת המפיל את הקפיטאל [=פרק ה]תהלים 'למנצח [=מזמור לדוד] יענך', ובסיומו יחזור עוד הפעם את הפסוק 'יענך' ויעלה במחשבתו אשר יהי-רצון כאלו כיוון כל הכוונות הצריכות להיות בזה, וכל הנ"ל יעשה, בלי נדר, עד אחרי הלידה בשעה טובה ומוצלחת.. [והשווה שם עמ' רכא כרך ד' עמ' תנד. תצב. ועוד].
לכאורה מה הקשר בין מזמור זה ללידה? כותב על-כך חותני הרה"ח ר' טובי' שי' בלוי (הערות וביאורים אוהלי תורה נ"י גיליון תתקצג [כ"ף מנחם אב תנש"א] עמ' 38-37):
"ומצאתי מקור מפורש כמעט לסגולה זו במדרש רבה פרשת ואתחנן פרשה ב: 'דבר אחר, יענך ה' ביום צרה מהו ביום צרה? אמר ריש לקיש למה הדבר דומה, לאשה שישבה על המשבר לילד, והיתה מצטערת לילד, אמרו מי שענה את אמך הוא יענה אותך'... יעויין שם בהמשך.
"וראה 'כתר שם טוב' (הוצאת קה"ת) סימן שלד: 'ולאשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך שיקויים כי חלה גם ילדה ציון את בניה... ותלד רחל השכינה שנקראה בד"מ רחל רצונה לילד ותקש בלדתה שיקויים כי חלה גם ילדה ציון את בניה, כי בגלות בבל היו ע' שנה נגד ע' קולות שבמזמור יענך ה' ביום צרה, ואחר-כך והמליטה זכר'...".
אתרוג כסגולה
בספר 'שליחות חיי' (אה"ק תש"ס) עמ' 167 מובא שהרבי הורה לקחת אתרוג אחרי שנתקיימה בו מצוותו [אחרי חג הסוכות] ולבשלו כסגולה לזרע-של-קיימא (וציין שכן מובא בספרים – או יש אומרים).
מקור ראשון שאתרוג [עליו בירכו בהושענא רבה] מהווה רפואה בכלל, נמצא במדרש (ויקרא רבה פרשה לז פיסקה ב'): "אסוותך (רפואתך) אכול מן האילן אתרוגין דיהודאי מצלין עמהון ביום הושענא רבה ואת מתסי' (מאתרוגים אלו שיהודים התפללו עמם ביום הושענא-רבה ותרפא) אכל כו' אילין אתרוגא ואיתסי (אכל מאותם אתרוגים ונרפא)". וכן הובא ברש"י ד"ה מיד – סוכה מו, ב: "לאתרוגין דמצוה לרפואה".
ובספר 'יפה ללב' מרבי יצחק פלאג'י (חלק ב' סימן תרסד אות טו): "ריבת אתרוגים... סגולה שתלד בריווח ולא בצער ויצא הוולד בר קיימא לחיים טובים ולשלום".
בגמרא כתובות סא,א איתא: דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני, עיין שם (גם במעשה בבתו של שבור מלכא). – על מקור זה הצביע הרב חיים פלאג'י ('מועד לכל חי' סימן כד אות כה; 'רפואה מחיים' פרק יב אות רמז). [וראה 'דרכי חיים ושלום' מנהגי הרה"צ וכו' ממונקאטש סימן תשצו]. וראה 'מנהג ישראל תורה' (נ.י. תשנ"ה) סימן תרסט אות יז – בקשר למנהג נשים המעוברות הנוהגות ללעוס פיטם.
ספרי המלקטים בדורנו
כתב כ"ק אדמו"ר בשנת תשמ"ח ('היכל מנחם' כרך א' עמ' עה) לרב אליהו יוחנן גוראריה שליט"א (כיום הרב הראשי לחולון):
נהגו בספרי המאספים ש"משאם ומתנם בזה באמונה" שכוללים כל מה שמצאו – אף שקרוב לודאי שכמה מחומרות המובאות שם 1) הם הידורי חוג מסויים וכו', 2) הושמטו בספרים שלאחריהם משום דלא ס[בירא] ל[הו] וכיו[צא] ב[זה], 3) לאו כ[ל] א[חד] וא[חד] יכול לפסוק-דין בזה – אבל על-פי-זה בטלה הקושיא על כמה וכמה.
עד כאן לשונו הקדוש. באמת כוונת הרבי לבאר ולהבהיר את אופי עבודת המאספים והמלקטים בדורותינו בהבאת כל השיטות והדעות. ואכן, דברי קדשו מיוסדים על דברי גדולי ישראל.
על הפסוק (קהלת יב,יא): "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" – פירש הראב"ע שם: "דברי בעלי אסופות, הם הליקוטים מספרים רבים, ויחברו מחברות אף-על-פי שיחלקו, כולם לימדם בורא אחד".
ובמצודת דוד שם: "יוכל החכם להוציא מהם טעמים רבים כו', אף שיש בהם דעות מבני אדם שונים כולם אמתיים, כי חכמת כולם ניתנו מן המקום ברוך-הוא החונן לאדם דעת".
ובאריכות יתר פירש רש"י (מסכת חגיגה ג, ב): "דברי חכמים כדורבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד" – בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד-לומר כולם נתנו מרועה אחד, א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב 'וידבר אלקים את כל הדברים האלה'. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין".
ורש"י שם דיבור-המתחיל אפרכסת: "מאחר שכולן לבן לשמים עשה אזנך שומעת ולמוד ודע דברי כולן וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו".
כלומר, כאשר מביאים שיטות ודעות שונות שמצד "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" כולם אמתיים, אף שלפועל לא שייך לפסוק ולנהוג כשתי דעות הפוכות – הרי לפחות "יוכל החכם להוציא מהם טעמים רבים" (כדברי האבן עזרא). ואמנם מצינו אצל מאספים מבין גדולי ישראל האמיתיים (כגון הרמב"ם ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן ועוד) שהכריעו לעיתים כשיטה מסויימת ודחו שיטה אחרת, אך אין זו מלאכתם של "כמה וכמה" [לשון כ"ק במענה] כלומר המאספים שבדורותינו, שמטרתם להביא הכול (כולל הידורי חוג מסויים וכו'), והבוחר יבחר, וק"ל.
במקום אחר ציינתי עד כמה מפליא לראות כיצד תשובת הרבי שנכתבה בדורנו תוכנה זהה לדברים שנכתבו לפני כשלוש-מאות שנה על-ידי בעל ה'שבות יעקב' [שאדמו"ר הזקן מפליא אותו מאוד – ראה 'המלך במסיבו' כרך ב עמ' סג] בחלק ג' סימן צח:
"ודע שאין דעתי נוחה באלו ספרי ליקוטים של אחרונים, כי לא היטיבו אשר דיברו, שהם רק כמעתיקים מספר אל ספר לבדוק בחורים וסדקים כל מקום שימצאו איזה חומרא מציאה היא בידם להעתיקם, ואל תסמוך עליהם כלל, כי די לנו החומרות שהחמיר רמ"א ושאר גדולי האחרונים אשר בידם להכריע, אבל בעלי ליקוטים אלו לאו דסמכא אינון כי אין בידם הכרע להכריע מדעת עצמן או מדיני הפוסקים הלכה כמאן, וכל-שכן להקל אין שומעין להם, ולא נאה להם חיבורים כאלה אם לא שהם מפורסמים למומחין שהומחו רבים עליהם...".
ואם דברים אלו כתב השבות-יעקב על הפוסקים [מלקטים] בני דורו – על-אחת-כמה-וכמה על מלקטים [מאספים] שבדורנו, ודבריו אכן מהווים רקע מתאים להבנת דברי רבינו (וראה עוד מה שכתבתי ב'הערות וביאורים' אהלי תורה נ.י. גליון תתקפט – ש"פ וישלח תש"ע עמ' 90).
קירוב יהודים כתיקון לעוונות
בשבת-קודש פרשת תולדות תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה כרך ב' עמ' 730) אומר הרבי:
כאשר יהודי יוצא מד' אמות שלו כדי לעסוק בעבודה של עשיית יהודים נוספים, על-ידי כך שמקרבם לתורה ומצוותיה, "פרו ורבו" ברוחניות – הנה בזכות זה "מוחלין לו על כל עוונותיו".
כך מפורש ב'ראשית חכמה' שער הקדושה פרק יז: "גם שמעתי לעניין תיקון... שישתדל להחזיר בני אדם בתשובה כנגד מה שפגם... בני-אדם אשר מסורים ביד החיצונים ישתדל להוציאם משם ולהכניסם פנימה לקדושה כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא' טו) 'אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו'".
וכן ב'ספר חרדים' פרק סו אות יב: "ואם חס ושלום... ולמד ילדי ישראל תורה ויראת ה' ברחמים".
וב'צדקת הצדיק' לר' צדוק הכהן (חלק ג אות קכו): "מאן דמזכי לחייביא מועיל גם כן לתקן זה... ונפש משיב את הנפש".
מעלת המגינים על ארץ הקודש
בשיחתו משבת פרשת פינחס י"ד תמוז תשכ"ז (תורת מנחם מנחם ציון כרך ב' עמ' 411 ואילך) הביא הרבי את מאמר חז"ל (סנהדרין מט, א) "אלמלא יואב לא עסק דוד בתורה" ו"אלמלא עסק דוד בתורה לא היה יואב נוצח במלחמה", והדגיש את מעלת הנלחמים בפועל, שלכן ביקש דוד המלך להילחם בפועל, עיין שם.
בהמשך הזכיר הרבי את הפסוק "שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך" ואת פירש חז"ל ש"הקדים זבולון לישכר", ומזה הסיק בגודל מעלת היוצאים במלחמה דווקא.
ויש לומר שההכרח במסקנה זו נובע מפירוש התרגום (אונקלוס) שפירש: חדי זבולון במפקך לאגחא קרבא על בעלי דבבך (שמח זבולון בצאתך לגיחות קרב על שונאיך כו').
עוד מן הראוי לציין לדברי בעל 'פלא יועץ' בערך הצלה:
"כמה יתהלל הגיבור בגבורתו ואשר יש לו כוח ויד ושם טוב עם שרי עם הארץ – בזאת יתהלל בהציל עשוק מיד עושקו... ולמצוה רבה יחשב למציל גוף או ממון ישראל, וכל שכן וקל וחומר אם הוא מציל נפשות לקוחים למות שהוא מזכה נפשו כאילו קיים כל התורה כולה, שהרי אמרו: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא,
"ועל כגון דא אמרו: אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון, כי יש רבים מבני-ישראל שנראים לפנים כלים ריקים אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... יש לו שכר הרבה ליתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד עכו"ם ולהציל עשוק מיד עושקו. מה טוב חלקם ומה נעים גורלם [למרות שמדגיש בפירוש "והן אמת שאין הקדוש-ברוך-הוא לוקח שוחד מצוה כנגד עברה ומשלם כו' כל העברות כו' ועל כל ביטול מצוה"]!".
כהשלמה לאותה שיחה יש לציין את שיחת הרבי בהתוועדות י"ט כסלו תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ב' עמ' 647, יעויין שם) שבה הבהיר:
שיש בשניהם מעלה, הן בבחורים היושבים ולומדים תורה והן באלה העומדים על הגבול (האחרונים מוסרים נפשם בפועל)... וחיזוק עניני התורה הוא גם עזרה לביטחון בני-ישראל כפשוטם... אלו הממונים על הביטחון צריכים לדאוג גם לעזרה מתאימה לישיבות וגם לקבל החלטות מתאימות בענייני בטחון וכו'..
כמוסיף על דברי ה'פלא יועץ' במעלת הנלחמים ביסס הרבי את דבריו בשיחה מתשכ"ז (וראה גם אגרות קודש כרך כד עמ' תג-תה) על-פי תורה, הלכה, ומאמרי חז"ל.
גיוס אנ"ש להפצת היהדות
לגבי תפקידם העיקרי של אנ"ש – הפצת היהדות והמעיינות התבטא הרבי ('מאוצר המלך' כרך א, עמ' 119) במענה שהתייחס, כמדומה, לרעיון 'גיוס' אנ"ש להתיישבות ביהודה או שומרון:
אנ"ש כולל נשי אנ"ש מגויסים (באם להשתמש בלשונו) על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר – כלשונו הברור כולל הקנעפלאך [=הכפתורים] להפצת התורה ומצוות ככל האפשרי הן בחו"ל ועל-אחת-כמה-וכמה בארץ-הקודש ומתוך שמחה וטוב לבב וקיומם בפועל ממש בחיי יום יום וכפשוטו ממש.
לכך יש לציין את המשך דברי ה'פלא יועץ' (ערך הצלה שם): "ואם כל-כך גדלה מעלת הצלת נפש, על אחת כמה וכמה טובה כפולה להציל את חבירו מלחטוא ומזכה את חבירו לדבר מצוה, מאחר שאמרו שהמחטיאו הוא יותר מההורגו כן המזכהו יותר מהמחייהו".
סנגוריה על בני-ישראל
בהזדמנויות שונות התריע הרבי כנגד המוכיחים ומקטרגים על בניו של מקום: אמירת דברי מוסר בכל השנה כולה, ועל-אחת-כמה-וכמה בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, צריכה להיות מיוסדת וחדורה בציווי "ואהבת לרעך כמוך", ופשיטא שלא באופן של רוגז וכעס!
והאריך בחומר העניין לומר על בני-ישראל דברים בלתי-רצויים, רחמנא-ליצלן! – שיחת ש"פ ראה תשמ"ג (התוועדויות תשמ"ג כרך ד' עמ' 1929 ואילך) וש"נ [וראה ספר השיחות תנש"א כרך א' עמ' 226 ואילך; 249 ואילך; 267 ואילך. ועוד].
מעין דברים אלו כותב בעל 'פלא יועץ' בערך סנגוריה: "הנה כי כן מה מאוד צריכים להיזהר הדרשנים ובפרט בימי הדין ימים נוראים שלא לעורר דין ושלא ללמד קטגוריה בדרושים בהזכיר חטא ברבים .. אזור חיל ללמד עליהן זכות אפילו בטענות שאינם ברורים לו... ["ואיש טוב מדבר טוב על ישראל ומביא גאולה לעולם"].
אזכרה על הציון – מתנה
בכמה וכמה אגרות מהשנים הראשונות בעיקר – מצאנו שכ"ק אדמו"ר משתמש במאמר חז"ל "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו" (שבת י,א), כדי להודיע לנמענים כי: "בהיותי על הציון... הזכרתיו בשמו לחג הפסח כשר ושמח" (אגרות קודש כרך ג' עמ' ערב); "הזכרתיו ואת כל בני ביתו שי' על הציון" (כרך יא עמ' קצח); וראה שם כרך ה' עמ' קח: "כשהייתי על הציון... הזכרתיו להמצטרך לו, והנני מודיעו על דבר זה נשען [=מיוסד] על מאמר רז"ל הנותן וכו' צריך להודיעו".
כמקור להנהגה זו יש להצביע על איגרת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מאמצע סיוון תרפ"א (אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ כרך יד עמ' יב):
בדבר הפ"נ שלו, ושל קרוביו מיושבי עבר הנהר [=ארצות-הברית] מסרתיו לקרוא אותם בהיכל קדש הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.
רבותינו אמרו הנותן מתנה לחבירו צריך להודיע אשר על-כן ייטיב להודיע לקרוביו מהמתנה אשר נתן להם להזכירם לטובה ולברכה במקום הקדש, ולעורר רחמים רבים.
רישום דו"ח חשבון נפש
בספר השיחות תשמ"ח (כרך ב, עמ' 587, הערה 120): "להעיר מהנהגת כמה בעלי מוסר שהיה להם פנקס מיוחד שבו היו כותבים המעשים טובים כו'... כדי לעורר ולזרז עשיית החשבון-צדק".
המקורות לכך בדרך-אפשר:
בשערי תשובה – לרבינו יונה – שער ראשון אות ח: וכן ראוי לכל בעלי תשובה לכתוב במגילת ספר הדברים אשר נכשלו בהם והמצוות אשר קיצרו בקיומן, ולקרוא בספר זכרונותם בכל יום.
ובספר 'קב הישר' פרק נה: 'ויאמר ה' אל משה: כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע' – הזהיר הקב"ה – קל-וחומר לשאר בני אדם שצריכין להרהר תמיד במעשים ולפשפש בהם שמא חטאו – אזי יכתוב חטאו, שיהיו לו לזיכרון לתקן את החטא. או אם ימצא באיזה ספר איזה דבר תיקון לחטאיו – ירשום על ניר מיוחד מיד, כדי שיוכל לתקן בלי עיכוב.
כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ סיפר (ספר השיחות תש"ד עמ' 61) על 'יחידות' של חסיד אצל אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שנצטווה: כשם שעל כל יהודי להניח תפילין כל יום, כך מוכרח כל יהודי שיהיו לו כל יום חמש עשרה דקות להתבונן, לאיזה יהודי יכולים לעשות טובה, ברוח או אפילו בגשם.
"אותו חסיד התחיל לכתוב בפנקסו בכל יום, איזה טובה עשיתי ליהודי ביום זה ומרגלא בפומייה של אותו חסיד: מאז אותה 'יחידות' נעשיתי חסיד".
וביום שמחת תורה תש"ד ביקש כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (ספר השיחות תש"ד עמ' 25): "לולי דמסתפינא הייתי מציע שכל אחד יהיה לו פנקס כדי לכתוב לעצמו בכל יום העניינים שפעל בהם להרבצת התורה ברבים". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
