חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:13 זריחה: 6:12 כ"ג באב התשע"ט, 24/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 993 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת ראה, כ"ו במנחם-אב ה'תשע"ג (02/08/2013)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 993 - כל המדורים ברצף
אחריות החינוך בדורנו
עבודת ה' בדרך של גאולה
דיבורי רבותינו נשיאינו בשבת
פרשת ראה
כל האומר דבר בשם אומרו
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 993, ערב שבת-קודש פרשת ראה, כ"ו במנחם-אב ה'תשע"ג (02.08.2013)

  דבר מלכות

אחריות החינוך בדורנו

מה בין הדורות הקודמים לדורנו? * שלשה שלבים בבניית עולמו של הילד, ותפקידם של ה'חדרים', תלמודי-התורה והישיבות לגבי כל אחד מהם * יש לנצל את השעות הבודדות המוקדשות לחינוך לבניין היסוד – וכשיישאר זמן פנוי, יוסיפו לבנות קומות נוספות... * על העוסקים בחינוך להכיר את החסר בתלמידים, במקום להתעסק ב'מגדלים הפורחים באוויר'... * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, לקראת התחלת שנת הלימודים

א. בהמשך1 למדובר לעיל אפילו בעניינים גשמיים, שלכל לראש צריכים לקשר את הדבר עם הקב"ה, ואחר כך להתחיל להמשיך בו קדושה, ורק אחר כך נעשה הדבר מציאות בעולם – הרי על אחת כמה וכמה שכך צריך להיות בענייני תורה ובמקומות שמהם תצא תורה, דהיינו ה"חדרים", תלמודי-תורה וישיבות, שלכל לראש צריכים לראות שהתלמידים יהיו קשורים עם אלקות על ידי יהדות; אחר כך צריכים להמשיך בהם קדושה על ידי מצוות מעשיות; ורק לאחרי זה יכולים הם להיות "מציאות", מציאות תורנית, דהיינו, יהודי שענינו הוא תורה, הן במוח החכמה הן במוח הבינה והן במוח הדעת וההעמקה.

והנה2, בדורות שעברו הרי חלק עיקרי מעבודה זו היה כבר נפעל בבית, ובמילא לא היה צורך לעסוק בזה בישיבה, ואפילו לא בתלמוד-תורה או בחדר;

ה"מציאות" בכל בית יהודי היתה מציאות של יהדות ("אַ אידישע מציאות"). על כל צעד וצעד היו נפגשים עם אלקות – על ידי עניין של מצוה או דבר-תורה. וכמו כן היה מונח בפשיטות – שהרי הילד לא ידע מציאות אחרת – שההנהגה בכל ענייניו היא על פי שולחן-ערוך.

וכיון שהקשר עם אלקות קיבלו בבית, ועניין הקדושה בחיי היום-יומיים היה מן המוכן (כיון שלא ידעו דרך אחרת) – אזי נשאר עבור החדרים תלמודי-תורה וישיבות רק העניין השלישי – לבנות את "מציאותו" ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, על ידי הידיעה בהלכות של רמ"ח מצוות עשה והידיעה בהלכות שס"ה מצוות לא תעשה, שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים3.

אמנם בימינו אלו, הנה מצד כמה וכמה סיבות [והסיבה העיקרית היא – "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם גו'"4] הסדר הוא שכאשר מקבלים ילד לתלמוד-תורה, או אפילו לחדר, או אפילו לישיבה קטנה, או אפילו לישיבה גדולה, הנה לא זו בלבד שעדיין אינו מציאות בידיעות התורה, אלא חסר לו אפילו בקיום מצוות מעשיות, וחסר לו בעיקר העיקרים – הכרה בעומק הנפש שיהודי מוכרח ביהדות, ואי אפשר בלאו הכי, דאם לא כן אינו מציאות כלל!

ובמילא, תפקידה של הישיבה הוא – לבנות את התלמיד מן היסוד עד הגג, מכף רגלו ועד קדקודו; לא רק שיהיה "למדן", אלא שיהיה מקיים מצוות בפועל, ויתירה מזה, שיקבל את עיקרי ויסודי היהדות – אמונה באלקים חיים,

והיינו, להחדיר בו את ההכרה שאין זה באופן שהקב"ה נמצא באיזה-שהוא מקום מעבר לגבולה של אמריקא ("פון יענער זייט גרעניץ"), ורק מזמן לזמן מתקשרים עמו באמצעות חוט טלפון ("דורך אַ וואַייער"), או כמו בימינו שיכולים להתקשר גם ללא חוט, על ידי גלי אויר בלבד, ולאחרי "שיחה" של מחצית השעה אין עוד קשר ביניהם, כיון שהקב"ה נמצא "ברקיע השביעי", ואילו הוא נמצא ב"יונייטעד-סטייטס אָוו אמריקע"...

תפקידה של הישיבה לשרש ממנו דעה נפסדת זו – להכירו שדעה זו מעמידה בסכנה את חייו, לא רק חיים רוחניים, אלא אפילו חיים גשמיים – שיכולה להיות מציאות במדינה זו ובמקום זה ללא הקב"ה!

ובמילא מובן שאי אפשר לבנות כתלים וגג לפני שמעמידים את היסוד, כי, לאחרי שישנו יסוד חזק, אזי ככל שיוסיפו בבנין הכתלים והגג דיוטא על גבי דיוטא הרי זה טוב ויפה, אבל כאשר אין יסוד, או שישנו יסוד רעוע שמתנדנד, הרי סביר שאם יוסיף עוד דיוטא, אזי יחרב כל הבניין, ונמצא, שעומד לבנות בנין מבלי לידע אם יהיה זה "תפארת אדם לשבת בית"5, או (כפי שכתוב במקום אחר) "בתיהם קבריהם"6 רחמנא-ליצלן...

ב. וכיון שכן, מובן ופשוט, שכאשר מקבלים תלמיד, הרי מה שצריך "לבנות" אותו הוא – לעורר את נקודת היהדות שהיא בהעלם בנפשו פנימה (ועדיין אינו יודע אודותה), שתבוא מן ההעלם אל הגילוי;

ואחר כך צריכים לגשת לעניין השני – להמשיך בו קדושה, לומר לו, ש"יהדות" אינה מתבטאת בהכרזה "אני יהודי", יהודי בלב, שהרי "רחמנא ליבא בעי"7, גם אם ישתתף בכל מפגני הזעקה עבור הצלת ישראל ונגד אומות העולם כו', אלא צריכים לחיות את חיי היום-יום באופן שאפילו במחשבה – ועל אחת כמה וכמה בדיבור, ועל אחת כמה וכמה במעשה – לא יעבור על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה, ויעשה את כל העניינים שהקב"ה ציוה שמוכרחים לעשותם, "כי הם חיינו ואורך ימינו"8.

ובפשטות – ללמד אותו אודות ציצית, אודות פיאות, אודות שמירת שבת, אודות מאכל כשר, אודות ברכת הנהנין, ואפילו אודות אמירת "שמע ישראל" קודם השינה ואמירת "מודה אני" בעת הקימה – כיון שבנוגע לכל עניינים אלו אין על מי לסמוך.

ויתירה מזה: כאשר עניינים הנ"ל אינם כדבעי, אזי גם התורה שלומד יכולה להיות באופן ש"עושר שמור לבעליו וגו'"9 – אינני רוצה לצטט את סיום הפסוק...

מדובר אמנם אודות עניין שהתורה קוראת אותו בשם "עושר", היינו, שזהו עושר אמיתי – רכוש של תורה, שעל זה נאמר "דעת קנית מה חסרת"10, "אין עשיר אלא בדעת"11, ואף על פי כן, הרי זה יכול להיות באופן ש"לא זכה"12, שאז לא די שאין זה "סם חיים", אלא אדרבה, שנעשה דבר המזיק!

– הן אמת ש"אין דברי תורה מקבלין טומאה"13, היינו, שבנוגע לתורה עצמה לא נעשה שום נזק; אבל בנוגע לאדם הלומד – הרי זה "כזורק אבן כו'"14, יש הנפרד שלו, שזהו עניין של עבודה-זרה, כך, שכאשר מוסיפים עוד אבן, אזי נעשית רחמנא-ליצלן עבודה-זרה גדולה יותר, בעלת חשיבות יותר15.

ג. והדגשה נוספת בזה:

כאשר נמצאים במדינה כזו שמפני כמה סיבות הסדר הוא אצל חלק גדול מן הנוער שרוב היום ורוב הלילה עסוקים הם בעניינים שאינם של תורה ומצוות – הרי בודאי היה צריך להיות בפשיטות אצל כל אלו השייכים לחינוך הכשר, שכל רגע מאותם שעות אחדות – "שארית הפליטה" – שמוקדשים לחינוך בד' אמות של תורה, צריכים להיות מנוצלים לבנין היסוד, ואחר כך, כשיישאר זמן פנוי, יתחילו לבנות את ה"קומה הראשונה", ובעזרת השם יתברך, כשתהיה שעת הכושר עוד יותר, יוסיפו לבנות עוד קומה ועוד קומה, עד לבנין ש"מוצב16 ארצה וראשו מגיע השמימה"...

ואף על פי כן, עד כדי כך החושך הוא כפול – שאפילו עניני היהדות ועניני מצוות מעשיות שהיו מקדישים להם שימת-לב גם בישיבות שהיו בזמנים שלפני זה מעבר לים (שאז לא היו צריכים לחשוש בנוגע לעניינים של יראת שמים וקיום מצוות מעשיות, ואף על פי כן, עשו משהו גם בעניין זה) – הנה בימינו אלו, למרות שיודעים שהנער או הנערה נמצאים ברשותם רק למשך שעות אחדות ביום, וכל שאר הזמן גוזלים את חייהם עבור עניני הרשות או באופן גרוע יותר רח"ל, וצריכים לחשוב כיצד לבנות מן היסוד – מנצלים את הזמן כדי לבנות עניינים של "תפארה" (אמנם עניינים של קדושה, אבל) באופן של "מגדל הפורח באויר"17, כיון שחסר היסוד שבדבר, היינו, שלא מכינים גולגולת להגן על המוח, וכן כתפיים, ידיים ורגלים, שישמרו על המוח ויוליכו אותו למקום שבו צריך להימצא מוח אנושי, ולנצל את הידיעות בצד הטוב, ולא באופן של "חכמים המה להרע להיטיב לא ידעו"18.

וגם אלו שנמצאים במוסדות גופא ותפקידם לעסוק בכך (כי מכיוון שמצד עצמם הם יראים ושלמים, צריכים הם להכיר מה שחסר לתלמידים) – הנה ככל שהוא מקושר יותר עם העבר ועם דרך החינוך שבעבר, מונח הוא בד' אמות שלו, ושוכח שלקח על עצמו אחריות, "מלאכת שמים":

ההורים נותנים בידיהם את הילדים ואומרים להם: הנה לפניך "גולם" שלא זו בלבד שלא נגמרה צורתו, אלא יתירה מזה, שלא הותחלה צורתו, וכל מה שתצליח לפעול בו מוטב, ומישהו אחר במקומך לא יעשה זאת; ולהוי ידוע לך שבכל יום, לאחרי השעה השלישית או הרביעית, עסוק הילד עם עניינים "שאין בהם ממש" (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר19), וכאשר הנער (או הנערה) יהיה בן כך וכך שנים, אזי לא יהיה לו עסק עם עניינים של ישיבה כלל, כיון שיצא לעולם ויהיה "יענקי"20 כמו כל שאר ה"יענקי'ס"...

ואף על פי כן, מתעסקים הם בעניינים שנמצאים "ברקיע השביעי" – כמו פלפול בדברי הרמב"ם, שהרי התורה מושרשת בעצמות ומהות א"ס ב"ה – אבל, התפקיד שלו הוא לא לתרץ רמב"ם; זהו אמנם דבר גדול ("אַ גוואַלדיקע זאַך"), אבל התפקיד שלו הוא – שהילד הזה שקיבל לידיו, שאינו יודע לא צורת אל"ף בקריאה ולא אל"ף בעיקרי ויסודי היהדות – יתחיל לעשות ממנו יהודי ("מאַכן פון אים אַ אידן")... בבחינת "הנפש אשר עשו בחרן"21.

ומה שירצו לתרץ את עצמם בכך שהיו עסוקים בעניינים נעלים – ואכן האמת כן הוא, שהרי מה יכול להיות נעלה יותר מלימוד התורה, וכמאמר רז"ל22 שכל חפצי שמים אינם שווים לדבר אחד של תורה – הנה במה דברים אמורים, אילו לא היה לוקח על עצמו מלאכה זו, שעל ידי זה לוקח הוא אחריות על נשמה של בן או בת ישראל;

וכיון שלקח על עצמו אחריות זו – הרי מונח בידו "פקדון", ושום דבר לא יעזור לו: עליו לספק לו עוד ועוד ("ער דאַרף אים צושטעלן און צושטעלן") – להתחיל לעשות "צורה" ב"גולם", ועד שתגמר צורתו,

ועניין זה אינו יכול להיעשות באופן אחר, אלא אם כן יתחילו לספר לילדים מהי יהדות, ולהשגיח עליהם אם הם מקיימים מצוות מעשיות בפועל – לא בגלל שיש צורך להשגיח שלא יעברו במזיד ח"ו, אלא בגלל שאינם יודעים במה המדובר;

ורק לאחרי שכל זה מובטח, אזי יש רשות – ואז יש גם תועלת בכך – ללמוד עימהם עניינים נעלים שבתורה.

ד. לכאורה יש להקשות על זה ממאמרי חז"ל23 "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", "וויתר הקב"ה על כו' ולא וויתר על מאסה של תורה".

והמענה לזה – שהמדובר הוא אודות אלו שיודעים אודות מצוות, יודעים אודות עבירות, ויודעים אודות לימוד התורה, אלא שעושים להכעיס, ואף על פי כן, יש לקוות שכאשר ילמדו תורה, אזי סוף כל סוף "המאור שבה מחזירו למוטב", בגלגול זה או בגלגול אחר (כמו שכתב רבינו הזקן בהלכות תלמוד-תורה24 ובתניא25);

אבל כאשר מדובר אודות ילד שאין לו ידיעה כלל, הוא רוצה לקיים אלא שאינו יודע מה וכיצד – הנה כאשר מגיע ילד כזה ומתחילים ללמוד עמו עניין נעלה בתורה, מבלי לשאול אותו אם אמר "מודה אני", אם נטל ידיו, ואם בירך ברכת התורה – הרי זו שאלה אם מותר ללמוד עמו תורה!

וכאשר לומדים עמו תורה מבלי לסכם תחילה שעליו לדעת שלאחרי הלימוד צריך להתפלל מנחה, ולהתפלל מעריב, וליטול ידיו לאכילה – אזי מכניסים אותו רח"ל למעמד ומצב שעליו נאמר26 "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי".

ומי הוא האשם בכך – "ואשימם בראשיכם"27, "ואשמם" חסר יו"ד, כדאיתא בספרי28 שהאשמה תלויה בראשים, ובנדון דידן הרי זה המלמד, או הראש-ישיבה או הראש-מתיבתא שברשותו נמצאת כתה זו.

אלא מאי, הטענה של הראש-ישיבה היא, שלישיבה יש "משגיח" ו"מנהל", ויש בה חוקים וסדרים, כך שהבחור מגיע אליו לאחרי שכבר עבר כמה וכמה כיתות שבהם היו צריכים ללמדו כל העניינים הנ"ל – הנה אודות טענה זו יכול להתדיין עם שאר המלמדים וראשי-הישיבה, מדוע שלחו אליו נער שאינו יודע אודות התחלת היהדות, ובמילא, אין לו מה לעשות עמו; אבל הנער עצמו – אינו אשם בכך!

הנער טוען ואומר למלמד או הראש-ישיבה: נשארו לי שעות ספורות בלבד בכל יום, שבהם היה ביכולתך לפעול שהנשמה שלי תהיה דבוקה בה' אלקים, שעל ידי זה "חיים כולכם היום"29, ותמורת זה ניצלת את הזמן עבור עניינים שהם לחדד את המוח בלבד...

עניינים אלו – ממשיך הנער בדברי טענתו – המלמד או הראש-ישיבה יש להם טעם בהם; אבל הנער עצמו – אינו יודע איזו תועלת תהיה לו מהם, בה בשעה שלאחרי שעת הלימוד עסוק הוא במשך כ"ג שעות המעת-לעת בעניינים שמושכים אותו לצד השני, עניינים שמטמטמים את המוח והלב, כך שהתורה אינה יכולה לחדור בו, כיון שישנם באמצע כמה וכמה עניינים המפסיקים שאינם מניחים שיוכל להתקשר עם התורה.

ה. דובר לעיל – שהתוועדות הוא עניין של שמחה, ובכלל הסדר בחב"ד אינו עניין של אמירת מוסר30, אלא עניין של חסידות, שזהו עניין של קירוב. ובכל אופן, כוונתי בכל האמור היא – לעורר את כל אלו שבידם לשנות את המצב,

– אינני יודע אם צריכים להמתין עד שימסרו את הדברים בשמי; זהו עניין הפשוט שמופיע לא רק ב"שולחן-ערוך", אלא גם ב"קיצור שולחן-ערוך", ובכל ספר שיעיינו בו,

כי, כל ספר מתחיל באות אל"ף, וידוע הביאור של רבינו הזקן31 בנוגע לציור אות אל"ף, שיש בה נקודה (יו"ד) מלמעלה ונקודה (יו"ד) מלמטה ושניהם מתחברים על ידי וא"ו המחבר – שהיו"ד שלמטה מורה על מציאותו של יהודי שהוא למטה, היו"ד שלמעלה מורה על הקב"ה שהוא למעלה, והוא"ו המחבר מורה על ההנהגה שמחברת את שני הקצוות, מן הקצה אל הקצה, היינו, שיהודי מתנהג באופן שמחבר אותו עם הקב"ה להיות "כולא חד".

ולפעול עניין זה – הוא התפקיד לא רק של אלו שמלמדים בגן-ילדים (שזהו דבר הפשוט שהיה בכל המקומות ובכל הזמנים), ולא רק של אלו המלמדים בחדרים ותלמודי-תורה, ואפילו לא רק של אלו שמלמדים בישיבות קטנות, אלא גם של הרמי"ם בישיבות גדולות, ואפילו בכתות היותר גבוהות!

כבר עבר הזמן שהמלמדים וכו' מרמים את עצמם [כידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש32: את הקב"ה בודאי לא מרמים, וגם אנשים לא מרמים; מרמים רק את עצמם] לומר "אני את נפשי הצלתי": משלמים לי עבור כך וכך שעות, והנני ממלא בשלימות את מכסת השעות בלימוד עם התלמידים, ויותר מזה לא נדרש ממני!

מענה זה (שהוא ממלא את מכסת השעות) אינו שייך לדיון עם בעל הטענה שטוען נגדו; הוא מתדיין עם ראובן, בה בשעה שמי שטוען נגדו הוא שמעון! ובנדון דידן, בעל הטענה הוא (לא הנהלת הישיבה שמשלמת לו עבור שעות הלימוד, אלא) התלמיד שהוריו שולחים אותו לישיבה מתוך תקווה שיחזור מהישיבה בתור "מציאות" של קדושה, ולא דבר חָרב, שכל פעולתו היא היפך התורה והמצוה רח"ל.

ולכן, בכל מוסד ומוסד ובכל כתה וכתה, מבלי הבט על "תכנית הלימודים" – אם רוצים שיגדלו תלמידים שלא יקדיחו רח"ל תבשילם ברבים33, שאז נעשה מעמד ומצב ד"תלמיד שגלה" ובמילא "מגלין רבו עמו"34 – יש להשגיח ולבחון אם התלמיד יודע אודות יסודי היהדות,

ויתירה מזה – אם הוא יודע בפשטות בנוגע לפועל: דיני ברכת הנהנין, דיני הפסק בתפלה, דיני טלית קטן, דיני מוקצה בשבת, וכיוצא-בזה כל פרטי הדינים שנתבארו בקיצור שולחן-ערוך,

אשר, בעונותינו הרבים, הנה כאשר רק לומדים לקרוא ללא נקודות... מניחים הצדה את ה"קיצור שולחן-ערוך", כיון שזהו ספר שמיועד עבור "עמי-הארצים"... ואילו הוא, לא מתאים לו ללמוד בספר שרמת הפלפולים שבו היא פחותה מזו שב"קצות-החושן" או "כרתי ופלתי", או לכל-הפחות לתרץ קושיא של "שער המלך" וכיוצא-בזה.

ו. [...] ולכן... לכל לראש – הכרח גמור שבכל מוסדות חינוך ילמדו עיקרי היהדות עם כל הילדים, מן הקטן ביותר עד הגדול ביותר,

וכאמור לעיל, שצריכים "לבנות" את הילדים באופן שמקשרים אותם עם הקב"ה "כדרך אכילתן" ו"כדרך הנאתן", ואח"כ לעשות מהם עניין של קדושה על ידי מצוות מעשיות, ורק אחר כך יכולים לעשות מהם "מציאות" – "מציאות" של יהודי שהוא עניין התורה ומצות.

וכמו כן בהכרח להנהיג במוסדות חינוך לימוד הלכה למעשה – לכל-הפחות על ידי התלמידים בעצמם – לימוד הלכות הנצרכות בחיי היום-יומיים (כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בהקדמתו לשולחן-ערוך בעניין לימוד השולחן-ערוך "לתועלת ידיעת דיני התורה, כפי המבואר בהלכות תלמוד-תורה"), שרובם הם בשו"ע "אורח-חיים", ומקצתם בשו"ע "יורה-דעה", ובמדה פחותה יותר בשו"ע "אבן-העזר" ו"חושן-משפט"; ולאחרי כן צריכים לבנות את התלמיד שיהיה לומד תורה ומחדש בתורה – שזהו אופן הלימוד "לאפשא לה"35.

וכך, הנה בכתות הגבוהות שמקדישים את הזמן ללימוד שענינו להגדיל תורה ולהאדירה – יעמידו "פוסקים" בישראל, דהיינו, בעלי הוראה, שיודעים לפסוק הלכה בפשטות בלי חכמות...

[...] הנה כאשר מחדירים אצל הילדים את ההכרה שמציאותו של יהודי אינה אלא אלקות, תורה ומצוות, והתורה משנה את טבעיות ומציאות העולם, כדאיתא בירושלמי36 על הפסוק37 "לא-ל גומר עלי" – אזי יכולים לילך מדריגה אחת קדימה וללמוד עימהם גמרא, ועד לפירוש היותר עמוק ב"גמרא", שקאי על פלפולה של תורה, ואז יכולים גם להגיע להגדיל תורה ולהאדירה, שיגדלו גאונים ומחדשי חידושים, לשם ולתפארת (לא בקו ההפכי רח"ל), שהתורה תהיה שמחה בהם והם יהיו שמחים בתורה.

ז. כל האמור לעיל אינו עניין של "מוסר", ולא עניין של "דרשה", ואפילו לא עניין של "פלפול"...

כוונתי היחידה היא – אולי יתבוננו בכל הנ"ל וינהיגו בכל הכתות שבכל המוסדות לימוד של יהדות,

ובזה גופא – לא בעניינים מופשטים ("פאַרשפּיצטע עניינים"), שבהם צריכים לפצל שערה לשתים, אלא לספר להם אודות העניין של השגחה פרטית, היינו, שהקב"ה משגיח עליו בכל פרט ופרט: בכל שעה ובכל רגע, גם בשעת אכילתו ושתייתו – עומד הקב"ה ומביט ובוחן מעשיו והנהגתו, וכיוצא-בזה,

ואם רצונו הצלחה ברוחניות, או אפילו בגשמיות – יש לו "צינור" אחד ויחידי: להתקשר עם הקב"ה,

וכיצד מתקשרים עם הקב"ה – כאשר על כל צעד ושעל ישאל את עצמו: מה כתוב בשולחן-ערוך או קיצור שולחן-ערוך, כיצד עלי להתנהג, האם עלי לעשות באופן כך או באופן כך.

ולאחרי כן יכולים ללמוד עימהם תורה, ולימוד התורה יהיה בהצלחה, ויעמידו "דור ישרים יבורך"38 – "ושננתם לבניך אלו התלמידים"39.

וכאשר נצא לקבל פני משיח – נלך "בנערינו גו' בבנינו ובבנותינו"40, וכל מלמד יוכל לומר: "ראו גידולים שגידלתי".

(קטעים מהתוועדות יו"ד שבט ה'תשט"ו. תורת מנחם כרך יג, עמ' 227-239)

______________________________

1)    ראה גם מכתב י"ד שבט שנה זו (אגרות-קודש ח"י ריש ע' שיד): "כידוע גודל ערך הענין והכרח המוחלט בדורנו זה ביחוד בחינוך על טהרת הקודש הוא המחזיק את בני ובנות ישראל גם בעיקרי היהדות וכו', כמדובר בארוכה בשיחת יום ההילולא".

2)    ראה גם מכתב י"א מ"ח שנה זו (אגרות-קודש שם ע' מח).

3)    זח"א קע, ב.

4)    פ' ראה יג, ד.

5)    ישעי' מד, יג.

6)    תענית כב, ב. הובא ברמב"ם הל' תעניות פ"ב הט"ו.

7)    זהר ח"ב קסב, סע"ב. ח"ג רפא, ריש ע"ב. וראה סנהדרין קו, ב ובפרש"י.

8)    נוסח תפלת ערבית.

9)    קהלת ה, יב.

10)  תנחומא ר"פ ויקרא. ועוד.

11)  ראה כתובות סח, סע"א.

12)  יומא עב, ב.

13)  ברכות כב, א. וש"נ.

14)  חולין קלג, סע"א.

15)  ראה גם לעיל [תורת מנחם] ע' 135. וש"נ.

16)  לשון הכתוב – ויצא כח, יב.

17)  ראה זח"ב צב, א.

18)  ירמי' ד, כב.

19)  ד"ה באתי לגני ה'שי"ת ספ"ה (סה"מ תש"י ס"ע 118).

20)  = כינוי לתושבי צפון-מזרח ארה"ב.

21)  לך לך יב, ה.

22)  ירושלמי פאה פ"א ה"א. הובא בלקו"ת אחרי כו, ד.

23)  פתיחתא דאיכ"ר ב. וראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.

24)  פ"ד ה"ג.

25)  ספל"ט.

26)  תהלים נ, טז. וראה הל' ת"ת שם.

27)  דברים א, יג.

28)  הובא בפרש"י עה"פ.

29)  ואתחנן ד, ד. וראה אבות דר"נ ספל"ד.

30)  ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ס"ע 280. וש"נ.

31)  אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' תצא (נעתק ב"היום יום" ח אדר א).

32)  ראה סה"ש תש"א ע' 100. לעיל ע' 77. וש"נ.

33)  ראה ברכות יז, רע"ב. סנהדרין קג, סע"א.

34)  מכות יו"ד, א.

35)  זח"א יב, ב. הובא בתו"א מקץ לט, ד.

36)  כתובות פ"א ה"ב. וש"נ.

37)  תהלים נז, ג.

38)  שם קיב, ב.

39)  ואתחנן ו, ז ובספרי ופרש"י עה"פ.

40)  בא יו"ד, ט.

 משיח וגאולה בפרשה

עבודת ה' בדרך של גאולה

הגאולה – חלק מעבודת ה'

...בראשי תיבות ד"אלול" מרומזת כללות העבודה בג' הקוין דתורה, עבודה (תפלה) וגמילות חסדים, שעליהם "העולם עומד" ו"העולם קיים", וכן עניין התשובה – היסוד וההקדמה לכל ענייני העבודה.

זאת ועוד:

"אלול" ראשי תיבות "אשירה לה' ויאמרו לאמר" (או "לה' ויאמרו לאמר אשירה") – שירת הים, אשר בשירה זו נרמזת גם השירה דלעתיד לבוא, "שיר חדש", כמאמר רז"ל "אז ישיר, שר לא נאמר אלא ישיר", לשון עתיד.

ונמצא, שבראשי תיבות דאלול מרומז (בהוספה על תורה, עבודה, גמילות חסדים ותשובה) גם עניין הגאולה – תכלית השלימות דכל מעשינו ועבודתנו בתורה עבודה גמילות חסדים ותשובה.

ויש להוסיף, שעניין הגאולה הוא (לא רק תכלית השלימות דמעשינו ועבודתנו, אלא) גם חלק מהעבודה עצמה:

לכל לראש – האמונה בביאת המשיח והציפייה לבואו, אשר עניין זה הוא מיסודי הדת, וכפסק דין הרמב"ם: "כל מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח) או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר ("שכל הספרים מלאים בדבר זה") אלא בתורה ובמשה רבינו כו'.

כולל – הבקשה והתביעה והצעקה כו' שיבוא משיח צדקנו תיכף ומיד, כפי שמבקשים בתפלת העמידה ג' פעמים בכל יום (כולל – שבתות וימים טובים): "ותחזינה עינינו בשובך לציון", ובתפלת י"ח ברכות . . – מקדימים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיוינו כל היום", אשר על-ידי זה מקרבים וממהרים את ביאת משיח צדקנו (כמדובר כמה פעמים בארוכה).

בעבודת ה' מתוך "גאולה" מתבטלות כל ההפרעות

ועוד וגם זה עיקר:

כדי שהעבודה בכל ענייני התורה ומצוותיה תהיה כדבעי – צריך להיות האדם העובד במצב של גאולה, היינו, גאולה מכל עניינים המבלבלים כו', על דרך מאמר רבותינו ז"ל "לא ניתנה התורה כו' אלא לאוכלי המן", שלא היו להם בלבולים מענייני העולם, מכיוון ש"אכילתם" (כולל גם כל שאר צרכיהם) הייתה מן המוכן, "לחם מן השמים", שאין בו פסולת כו' (ועל דרך זה "שמלתך לא בלתה מעליך" – מכיוון ש"ענני הכבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם").

ולכן כאשר יהודי יודע וחושב ומתבונן כו' שמצב הגלות אינו אלא ל"רגע קטן" בלבד, ותיכף ומיד ממש תבוא הגאולה האמיתית והשלימה – הרי כל ההעלמות וההסתרים דחשכת הגלות אינם מפריעים לו לעבוד עבודתו מתוך שמחה וטוב לבב (להיותם דבר זמני בלבד, ודוגמתו בהלכה – שינוי החוזר לברייתו לאו שמיה שינוי) ובמילא, יכולה להיות עבודתו באופן של גאולה, מעין ודוגמת הגאולה העתידה, ועל דרך "עולמך תראה בחייך".

(מהתוועדות ש"פ ראה תשמ"ו, התוועדויות תשמ"ו ח"ד עמ' 297 בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

דיבורי רבותינו נשיאינו בשבת

גם בשבת דיברו רבותינו נשיאינו באידיש ולא בלשון הקודש * ספרים רבים עוסקים במעלת הדיבור בלשון הקודש בשבת, ומדוע אכן לא נזהרו בכך רבותינו נשיאינו? * תיווך והסבר בדרך אפשר בהבדל שבין שיחת חולין לאמירת דברי תורה * ועל דיוק אדמו"ר הזקן בלשונו הזהב על איסור קריאה בספרים * חלק ח' בסדרת "יסודתו בהררי קודש"

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בירור שפת האומות

בהתוועדות שבת קודש פרשת קדושים תשכ"ח (שיחות קודש תשכ"ח כרך ב' עמ' 94) התייחס הרבי לעובדה שרש"י מביא ביטויים "בלע"ז" – בלשונות האומות, והסביר כי המקור לכך הוא בתורה שגם היא קשורה בלשונות נוספות ללשון-הקודש, שבה נכתבה, כמאמר חז"ל: "ארמית מן התורה מנין? שנאמר 'יגר שהדותא'"... "אנכי – לשון מצרי", וכו'. ובמיוחד, שרוב התורה שבעל-פה תלמוד בבלי וכו' בארמית וכו'.

וכך מתבטא אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש הידועה (סימן כה) (אודות הבעל-שם-טוב) "המלקט... לא ידע לכוין הלשון בדקדוק כי הבעל שם טוב ז"ל היה אומר דברי תורה בל"א [=בלשון-אשכנז או באידיש] ולא בלשון-הקודש".

וכך נהגו רבותינו נשיאינו עד לכבוד-קדושת מורי וחמי אדמו"ר לדבר באידיש, כולל גם בשבת-קודש – דלא כאותם שהיו זהירים בכלל לדבר בשבת בלשון-הקודש – והיה מדבר באידיש בין עניינים סתם ובין עניני תורה, כולל עניינים שבפנימיות התורה; ועם היות שמתקרבים לזמן משיח ש"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה" ואז ידברו בלשון-הקודש – הרי בזמן שנותר בגלות דיברו באידיש כדי לברר הלשון ואת כל המדינה (בה רובה של בני ישראל דיברו באותה שפה).

הנהגת המקובלים ואנשי מעשה

לכאורה, כוונת הרבי להנהגת המקובלים כמו האריז"ל שעל הנהגתו זו איתא ב'פרי עץ חיים' (שער השבת פכ"ב): "מורי ז"ל היה נזהר מלדבר בשבת, כי אם בלשון הקודש".

כך גם ב'משנת חסידים' (מסכת ליל שבת פ"ו) "ויהיה נזהר שלא לדבר כל השבת, אפילו דברים הצריכים, אלא בלשון-הקודש".

וב'אור צדיקים': "אין לדבר בשבת ויום-טוב, אלא בלשון הקודש".

בעקבותיהם כנראה כתב אף השל"ה: "ואף בדברים ההכרחיים, לדבר, נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת, אפילו ההכרחיים, כי-אם בלשון-הקודש ולא בלשון חול, כי קדוש היום לאדונינו. ושבת אות הוא בינו יתברך לבינינו, על כן אין לדבר אלא בלשון הקודש, אף מה שמוכרח לדבר".

ולא בספרי המקובלים לבד אלא גם בפוסקים. ה'באר היטיב' כתב: "והנשמר מלדבר כי-אם בלשון-הקודש בשבת – תבוא עליו ברכה".

וב'משנה ברורה' בשם אליהו רבה: "והנשמר מלדבר דברי חול, קדוש יאמר לו. ואנשי מעשה נזהרים ביותר מזה, שלא לדבר בשבת אפילו דברים הכרחיים, כי אם בלשון הקודש. ונראה שטעמם הוא למגדר מילתא, כדי שלא יבוא לשיחה בטלה".

ולפני-כן מצינו לרבי יצחק אייזיק שטיין בביאורו על סמ"ג השלם (לא תעשה סה):

"ונראה לי מנהג יפה לדבר בשבת בלשון הקודש, א) כדי למעט בשיחה. ב) וגם כדי שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול, כפשוטו. ועוד ג) משום הא דגרסינן במסכת שקלים'... כל מי שקבוע בארץ ישראל.. ומדבר בלשון-הקודש... שהוא בן העולם הבא". שמע מינה דמדה טובה היא לדבר בלשון הקודש, ובחול שרבו העסקים, בקושי יש לדבר בו. מה שאין כן בשבת שהוא יום מנוחה ופנוי מעסקי העולם, ויום שכולו לעבודת השם-יתברך. לכן טוב לתפוס מדה טובה זו, לדבר בו בלשון הקודש".

ובספר יוסף אומץ: "ואנשי מעשה בארץ ישראל אין מדברים בשבת, רק בלשון הקודש. ומלבד הקדושה מהלשון בעצמה, ומסתמא על-ידי כן נמנעים ביותר מדיבור האסור והמגונה".

רבים מתלמידי הבעל שם טוב נהגו במנהג זה – ולדוגמה בספר 'משמרת שלום' (לר"ש מקוידנוב) בהלכות סוכה:
"ואבא מארי זצ"ל לא היה מדבר בשבת ויום טוב, כי-אם בלשון הקודש, וכן בסוכה כל ימות החג".
וכן נהגו רבים וטובים!

כל דיבורם ושיחתם – קודש!

מעתה יש לבחון בדרך הפשוטה מאיזו סיבה דיברו רבותינו נשיאינו באידיש ולא אימצו את מנהג המקובלים והפוסקים?

הנה, הרבי מזכיר את מנהג כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ א) עניינים סתם, ב) ענייני תורה ג) עניני פנימיות התורה.

לגבי ענייני תורה ופנימיות התורה – מפורש שגם האר"י ז"ל נהג לאומרו בלע"ז: "וכשהיה מספר איזה דרוש לחברים, היה מבארו בלע"ז, כדי שיבינו היטב" (פרי עץ חיים שער השבת פכ"ב). וגם ב'אור צדיקים': "אם לא שמפרש איזה דבר תורה לעם שאין מבינים יפה אלא בלשונם".

והנה הבאר היטב הוסיף: "כי 'מחלליה' נאמר על מי שמדבר גם כן דברים בטלים בשבת". ולכאורה, כאן טמון ההסבר: אצל רבותינו נשיאינו, שכל הגה ושיח שלהם היה קדוש, הרי גם "עניינים סתם" קדושים הם – ואינם דברים בטלים במכל-שכן שאפילו "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד", ובוודאי לא היו שייכים אצלם הטעמים א) למגדר מילתא, כדי שלא יבוא לשיחה בטלה. ב) להימנע מדיבור האסור והמגונה. ג) להימנע משיחה סתם.

וכמבואר ב'דרך מצוותיך' לאדמו"ר הצמח צדק עמ' קה: שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד... גם במה שאומר כלאחר יד... צריכה לימוד עד שהיא חכמת אלקות ממש... שהן הן רצון העליון ב"ה.

ויש להוסיף בזה ובהקדים:

בשולחן ערוך סימן שז סט"ז פסק הב"י: מליצות ומשלים של שיחת חולין... וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת כו'.

וכתב הרמ"א: הא דאיסור לקרות בשיחות חולין וסיפורי מלחמות היינו דווקא אם הם כתובים בלשון לע"ז אבל בלשון הקודש שרי.

ונימק דבריו המגן אברהם: "דהלשון בעצמו יש בו קדושה".

אבל אדמו"ר הזקן כתב בסעיף ל: "וכן ספרי מלחמות (ודברי הימים של מלכי אומות העולם) וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין... אסור לקרותן בשבת... אף אם כתובים בלשון-הקודש". מה שאין כן "אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם עניני מוסר ויראת שמים... מותר לקרותו אפילו בשבת אפילו כתובים בלע"ז".

[ומקור דברי אדמו"ר הזקן בב"ח ובט"ז, וראה גם בשער הציון למשנ"ב שם מה שציין].

מעתה, תוכן הדברים קובע אם הוא קודש ולא השפה.

וכמבואר בספרים (שארית ישראל להרה"צ וכו' מווילדניק – שער שובבי"ם דרוש ו') בדיוק מאמר חז"ל שלא יהא דיבורך של שבת (ולא "דיבורך בשבת") כדיבורך בחול – שעיקר הכוונה הוא להוסיף "הבל וחום דקדושה"... "דיבור של שבת, נקרא אף בכל לשון, רק שיהיה דיבור של קדושה בחינת שבת, לא יהא כדיבורך של חול... שבת הוא בחינת קדושה למעלה מבחינת הגבול".

[עוד הבדל בשארית ישראל שם שמחלק בין "גדולי הנפש אשר על ידם מתעלים העולמות בדיבורים, הם מדברים בלשון הקודש, בשביל להעלות הדיבור", לבין "מי שלא הגיע למדריגה זו" עיין שם].

וב'בית אהרן' להרה"ק מקארלין על הפסוק "כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש (רש"י)", "הגם שדיבר עימהם בלשון מצרי, היה הכול לשון-קודש כי יוסף נקרא יוסף הצדיק וברית הלשון מכוון כו'".

וכל האמור בא בתוספת לקביעתו של הרבי שמטרת רבותינו נשיאינו לברר את הלע"ז, כפשוט וק"ל.

(לרשימה זו נעזרתי בתוספת לגיליון 'המודיע' י"א בטבת תשע"ב עמ' כא-כב).

 ממעייני החסידות

פרשת ראה

ראה אנכי נותן (יא,כו)

אני נותן לכם את ה'ראה', בחינת ראייה באלוקות. כידוע שמשה רצה ליכנס לארץ כדי להעלות את ישראל לדרגת ראייה, "אעברה נא ואראה" (ואתחנן ג), אך לא זכה לכך, ככתוב (ואתחנן ד) "ועתה ישראל שמע וגו'". אולם כשראה את הארץ מרחוק, השיג מעין בחינת ראייה, ודרגה זו השפיע לכל ישראל.

(שיחת ש"פ ראה תשי"ג. תורת מנחם כרך ט, עמ' 144)

היום ברכה וקללה (יא,כו)

מבואר בספרים שאוויר גן-עדן ואוויר גיהינום מתפשטים סביב האדם. מחשבותיו ודיבוריו הטובים נרשמים באוויר גן-עדן, והרעים – באוויר גיהינום. על יסוד זה ניתן לומר יתרה מכך, שאף הנשמה עצמה מצויה בגן-עדן או בגיהינום, על-פי מעשי האדם.

זהו "היום ברכה וקללה": כאשר אדם מקיים מצווה, נמצאת נשמתו בשעת מעשה ("היום") בגן-עדן ("ברכה"); וכשהוא עובר עבירה, היא נמצאת באותה עת בגיהינום ("קללה").

(אור התורה דברים עמ' תרמב)

נותן . . וקללה (יא,כו)

כיצד אפשר לומר "נותן" בקשר לקללה? והרי נאמר "כל הנותן בעין יפה נותן" (ראה בבא-בתרא נג), ומה עניין קללה אצל עין יפה.

אלא ראייה והסתכלות חזקה ("ראה") מביאות להכרה שהתוכן הפנימי והתכלית של הקללה אינו אלא ברכה, ומבחינה זו גם הקללה ניתנת בעין יפה. שכן כללות מציאות הרע והעונש ("קללה") לא נבראה אלא כדי לאפשר בחירה חופשית, שהאדם יבחר בטוב ויבוא על שכרו.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1342)

ואמרת אכלה בשר כי תאווה נפשך לאכל בשר (יב,כ)

"ואמרת אוכלה בשר" – כאשר הגוף דורש אכילת בשר, "כי תאווה נפשך לאכול בשר" – סיבת הדבר היא שהנפש האלוקית מתאווה לבשר כדי לברר את ניצוצות הקדושה שבו.

בדומה לזה פירש הבעל-שם-טוב את הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (תהילים קז): כאשר אדם רעב או צמא למאכל ומשקה, הסיבה לכך היא שנפשו האלוקית מתעטפת ומשתוקקת לברר את ניצוצות הקדושה המצויים במאכל ובמשקה.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1111)

רק חזק לבלתי אכול הדם (יב,כג)

לא הותר לנו בשר חולין (ראה רש"י לעיל פסוק כ) אלא ללא 'דם', המורה על רתיחת הדמים והתאווה. שכן חיות והתלהבות צריכות להיות רק בקדושה בלבד – ככתוב "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך" (פסוק כז).

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1109)

אחרי ה' אלקיכם תלכו (יג,ה)

וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלוא כבר נאמר כי ה' אלוקיך אש אוכלה, אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה (סוטה יד)

"וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה" – בדבקות תמידית,

"והלוא כבר נאמר כי ה' אלוקיך אש אוכלה" – וכשם שהאש עולה ויורדת תמיד, כך יש עליות וירידות בהתלהבותו של האדם, ואי-אפשר להיות בהתלהבות תמידית.

"להלך אחר מידותיו" – יש לדבוק ב'לבושיו' של הקב"ה (מידות מלשון "מִדו בד"), שהם אותיות התורה. מי שחושב תמיד את אותיות התורה, דבק תמיד בקב"ה.

(צוואת הריב"ש עמ' יט)

כי יהיה בך אביון (טו,ז)

המעשה היא לתכלית דבר זה של משיח ה' ושמו חיים (אור החיים)

ידוע שבעל 'אור החיים' היה ניצוץ של משיח, ולזה רמז בכתבו "ושמו חיים".

בעניין זה מסופר:

בעיר שקלוב היה מוציא לאור ושמו ר' אשר, שנתפס להשכלה. בשנת תקמ"ה הדפיס חומש עם פירוש אור החיים, ומכיוון שהמשכילים לא האמינו בביאת המשיח, הלך והשמיט את המילים "ושמו חיים".

ה'אור-החיים' בגן-עדן הרגיש בדבר, ומלמעלה פסקו: רשע זה שהשמיט את שמו של 'אור-החיים', סופו שיוכנס שמו-שלו בספרו של 'אור-החיים'... מיד נפלה טעות בכל החומשים בדברי רש"י בפרשת נשא (ה) על הפסוק "ואמרה האשה אמן אמן": במקום "אמן אם מאיש זה אמן אם מאחר" נכתב "אמן אם – מאשר".

לא עברו ימים מועטים, ואישה אחת מנשי שקלוב נחשדה בדבר עבירה, וכשהביאוה לבית-דין לחקירה ודרישה הודתה ואמרה "מאשר"...

(מפי השמועה)

ורעה עינך באחיך האביון . . והיה בך חטא (טו,ט)

מדוע נאמר "והיה בך חטא" דווקא אצל המעלים עינו מן הצדקה?

שכן מצוות צדקה מכפרת על חטאיו של אדם, ככתוב (דניאל ד) "וחטאך בצדקה פרוק"; אך מי שאינו נותן צדקה נשארים בידיו כל חטאיו – "והיה בך חטא".

(לקוטי תורה דברים עמ' ל)

העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך . . וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך (טו,יד-טו)

הסוגים שמהם נצטוו במצוות הענקה רומזים לג' הדברים שבהם קיים הקב"ה בבני-ישראל את מצוות הענקה, לאחר שהיו עבדים לפרעה במצרים:

"צאן" – רומז לקרבן פסח, הבא מן הצאן, שהוא זכר ליציאת מצרים ("שפסח המקום על בתי אבותינו"). "גורן" – רומז למצה, שבאה מדגן שבגורן, שאף היא זכר ליציאת מצרים ("שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"). "יקב" – רומז לארבע כוסות, שנתקנו כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים.

אולם אין מעניקים גם במרור, שכן המרור הוא זכר לעבודת פרך, ובעבד עברי נאמר (בהר כה) "לא תרדה בו בפרך".

(תורת לוי יצחק עמ' כ)

וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (טו,יח)

על האדם רק לעשות כלי לפרנסתו, ולהשתדל בכל כוחו שהכלי יהיה נקי מכל סיג ופסולת של הונאה וכדומה, היינו שיהיה הכול על-פי דיני התורה. אז הוא כלי ראוי לברכה העליונה. וזאת בשניים: א) פרנסה ברווח ב) הפרנסה תלך למקום הראוי.

(היום יום כז סיוון)

איש כמתנת ידו (טז,יז)

ולעיל (פסוק י') נאמר "נדבת ידך".

אלא שכאן מדובר באדם שנתברך ב"אוכלין הרבה ונכסים מרובין" (רש"י). אדם כזה מרגיש שהעושר הרב שניתן לו אינו שלו אלא של העניים והגיע לידו בתורת פיקדון בלבד, ואם-כן אין כאן 'נדבה' אלא 'מתנה' – נתינה בעין יפה. אבל לעיל מדובר במי שאינו עשיר, שעלול להגיע למסקנה שהמעט שיש לו אין בו כדי חלוקה לעניים; ולכן נאמר שם 'נדבת', שכן כל יהודי חייב לתרום לצדקה בנדיבות-לב כפי יכולתו.

וקדמה 'נדבת' ל'מתנת', לומר לך שמי שנותן בבחינת 'נדבת', מברכו הקב"ה שיוכל לתת באופן של 'מתנת'.

(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 288)

 פרקי אבות

כל האומר דבר בשם אומרו

הא למדת, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי (פרק ו, משנה ו)

...יש לבאר הנהגת רבותינו נשיאינו, שלמרות החיוב לומר דבר בשם אומרו, ו"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", ובפרט על-פי מה שכתב המגן-אברהם בסימן קנו "כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו", מכל-מקום, לא הקפידו רבותינו נשיאינו על כך:

רבינו הזקן בספר התניא – אף שכתב כמה עניינים ששמע מרבותיו, כמו שכתב ב"דף השער": "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים", אף-על-פי-כן, רק ב' פעמים מזכיר את הבעש"ט (בשער היחוד והאמונה ובאגרת הקודש), וב' פעמים את הרב המגיד (בח"א ובאגרת הקודש).

וכן אדמו"ר האמצעי – אף שכתב בהקדמתו לספריו שהם עניינים מרבינו הזקן עם ביאורים, אף-על-פי-כן אינו מציין בכל עניין מה אמר רבינו הזקן ומה הביאור שלו.

וכן הצמח צדק – אף שמעתיק כמה-פעמים מדברי אדמו"ר הזקן ומסיים "עד כאן לשונו", מכל-מקום, משמע שלא ציין זאת אלא בכתיבת המאמר, ולא באמירת המאמר, שהיה אומר כל העניינים יחד, מבלי לציין איזה עניינים הם מרבינו הזקן, איזה עניינים מאדמו"ר האמצעי, ואיזה עניינים הם משלו...

וכן בנוגע לאדמו"ר מהר"ש ולרבותינו נשיאינו שלאחריו – אף שיש במאמריהם כמה וכמה עניינים מרבותינו נשיאינו שלפניהם, לא מצינו שיקפידו לציין המקור על כל עניין.

על-פי נגלה יש לבאר עניין זה בשני אופנים:

א) החיוב על אדם לומר דבר בשם אומרו, אינו חל על תלמיד שחוזר דבר הלכה שקיבל מרבו, כיוון שהכול יודעים שעיקר תורתו היא ממה שקיבל מרבו. ואפילו מי שקיבל משני רביים, הנה אם אחד מהם הוא רבו מובהק, הרי אותו דבר הלכה שקיבל מרבו המובהק, אינו צריך לומר בשמו.

ב) ישנו עוד אופן שאין אדם חייב לומר דבר בשם אומרו – באם אחרי ששמע ההלכה משיגה בשכלו הוא ונתעצמה עמו. כלומר: אף שאין זו המצאה שלו, אלא שמע זאת ממישהו אחר, מכל-מקום, לאחר ששמע הדבר, התייגע בזה עד שנתעצם בשכלו. וכיוון שעכשיו אומר זאת (לא מצד שמיעתו, אלא) מפני שכך מתקבל בשכלו – אינו צריך לאומרו בשם אומרו.

...על-פי זה יש לבאר גם על-פי נגלה טעם הנהגת רבותינו נשיאינו, שמביאים במאמרים כמה וכמה עניינים מרבותינו נשיאינו שלפניהם, ואינם מזכירים אותם בשם אומרם – שזהו כיוון שנתעצמו עם העניין.

וכידוע הסיפור, שפעם הוצרך כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע לומר מאמר ממאמרי אביו, כ"ק אדמו"ר מהר"ש, והמאמר עדיין לא נתעצם עמו, ונסע על ה"אוהל" של בעל המאמר, כדי להתעצם עם המאמר, ולאחרי כן אמר את המאמר.

ומזה מוכח שאמירת המאמרים אצל רבותינו נשיאינו היא באופן שתחילה מתעצמים עם המאמרים.

(תורת מנחם - תשח"י - כרך כג, עמ' 56-58, בלתי מוגה)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת ראה
כ"ז במנחם-אב – מברכים החודש אלול

אמירת כל התהילים בהשכמה בציבור. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות המובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

המולד: יום שלישי בלילה – אור ליום רביעי, בשעה 10:02, וחלק אחד.  

מברכים ראש-חודש אלול: ביום השלישי וביום הרביעי.

אין אומרים אב הרחמים.

אחר התפילה – התוועדות בבית-הכנסת1.

פרקי-אבות – פרק שישי.

יום שני
כ"ט במנחם-אב

ערב ראש-חודש.

ביום זה יש להוסיף בתורה, תפילה וצדקה.

במנחה אין אומרים תחנון.

יום שלישי
ל' במנחם-אב – א' דראש-חודש אלול

בתפילת שמונה-עשרה אומרים: 'יעלה ויבוא' (מזכירים זאת בטפיחה על הבימה קודם תפילת שמונה-עשרה. בקייטנות וכדומה שמכריזים את סדרי התפילה – באופן המותר2 – יש להכריז גם את אמירת 'יעלה ויבוא').

הרבי הורה להתחיל באיחולי 'כתיבה וחתימה טובה' מהיום3. ופעמים רבות שהיה מקדים יותר4.

בשחרית, אחרי חזרת הש"ץ: הלל, ואברהם זקן, קדיש תתקבל. שיר-של-יום, ברכי נפשי, לדוד ה' אורי, קדיש-יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי. ובא לציון. יהללו. חליצת תפילין דרש"י. הנחת תפילין דרבנו-תם, ג' פרשיות דקריאת-שמע, קדש, והיה כי יביאך, שש זכירות, חליצת תפילין דרבנו-תם. הש"ץ אומר בקול5 איזה מזמור (או לפחות שלושה פסוקים האחרונים), חצי קדיש. מוסף.

מהיום עד הושענא-רבה ועד בכלל אומרים 'לדוד ה' אורי' בשחרית אחר שיר של יום, ובמנחה קודם עלינו. אומרים קדיש-יתום רק פעם אחת אחרי כל המזמורים (שיר-של-יום, [בר"ח: ברכי נפשי], 'לדוד ה' אורי'); וכן במנחה – לאחר קדיש תתקבל אומרים 'לדוד ה' אורי' ועלינו, ורק אחרי עלינו אומרים קדיש יתום6.

במשך יום זה תוקעים להתלמד7.

מנחה:

לפני עלינו אומרים 'לדוד ה' אורי' (ראה לעיל בשחרית). המתפלל במניין שבו אומרים עלינו תחילה, יאמר עלינו עם הציבור, ו'לדוד ה' אורי' לאחרי זה8.

יום רביעי
א' באלול – ב' דראש-חודש

חודש אלול9:

מנהג ישראל להוסיף בחודש אלול ביתר שאת וביתר עוז בתפילות ובתחנונים (ובפרט באמירת תהילים10) ובעבודת התפילה, בלימוד התורה (ובפרט – פנימיות התורה11), וכן בגמילות-חסדים ובצדקה12, ובאהבת-ישראל בכלל13, והתעסקות מיוחדת ב'מבצעים'14.

גם לנשים, יש להקפיד שלא יעבור עליהן יום ללא לימוד הלכות הצריכות וענייני מוסר וחסידות הקשורים לחודשי אלול ותשרי15.

כיוון שבמדינות אלה שנת הלימודים מתחילה בחודש אלול, יש להגביר בחודש זה את הפעילות בענייני חינוך16.

בישיבות תומכי-תמימים מוסיפים בחודש זה (התלמידים, והראשי-ישיבה וההנהלה לא-כל-שכן) זמן ללימוד חסידות, ובפרט מאמרי 'עבודה', ומאמרים השייכים לאלול, כגון: אגרת-התשובה בתניא, דרך החיים, שער התשובה ושער התפילה, לקוטי תורה (שכבר מפרשת דברים ואילך מדובר שם אודות התשובה), עטרת ראש, וכן עוסקים בתפילה במתינות ובחשבון-נפש17.

מעבודת חודש זה: עריכת חשבון-צדק על השנה שעברה וקבלה טובה על השנה הבאה18, והגברת הזהירות והפעילות בסור מרע ועשה טוב19.

נוהגים לבדוק בחודש זה תפילין ומזוזות (אם כבר עברו שנים-עשר חודש מבדיקתן האחרונה), וכל אשר ימצאו בדק בשאר מצוות – יתקנו. וכדאי ונכון ביותר, שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זה – נוסף על הקיום בעצמו – בכל מקום שידו מגעת, בכל מקום ומקום, לכל אחינו בני ישראל שליט"א20.

העבודה דחודש אלול (כולל התשובה שבו21) היא בשמחה רבה, שלא יכולה להיות שמחה גדולה ממנה, שהרי "המלך בשדה... ומראה פנים שוחקות לכולם"22.

יש לעורר את העם בדרכי נועם ומתוך ענווה, וחלילה לומר (בכל השנה, ובמיוחד בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות) דברים קשים על ישראל – בנו יחידו של הקב"ה23.        

יש להרבות בברכות בחודש זה, ולשלול ענייני היפך הברכה ח"ו24.

כשכותבים מכתב בחודש אלול, נהגו לאחל 'כתיבה וחתימה טובה'25. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו נהג לאחל זאת בסיום מכתביו26. כן הורה להשתדל לברך (ולהתברך) איש את רעהו ואשה את רעותה, וכן הטף, ילד לחברו וילדה לחברתה, גם בעל-פה פנים-אל-פנים27.

שחרית: מהיום, אחר תפילת שחרית, תוקעים בשופר: תשר"ת, תש"ת, תר"ת28.

ממשיכים בתקיעות בכל החודש, חוץ משבת-קודש וערב ראש-השנה (תוקעים בכל כינוס וכו', ובפרט לילדים). אם לא תקעו בשופר בסיום תפילת שחרית, מנהג נכון שיתקעו בשופר לאחרי תפילת מנחה29.

מהיום, עד ערב יום-הכיפורים ועד בכלל, אומרים בכל יום – במשך היום – שלושה פרקי תהילים לפי הסדר. מי שהחסיר – יתחיל מהיום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר – ישלים [=ואי-אפשר לומר 'מראש' את הפרקים של הימים הבאים]30 . נהוג לאומרם בציבור אחרי אמירת שיעור התהילים היומי, קודם קדיש יתום31.

חודש אלול הוא אחד הזמנים המתאימים שבהם נהגו לנגן את ניגון 'ארבע הבבות' של רבנו הזקן32.

_________________________________

1)    יש לפרסם בכל מקום (כולל ההולכים לדבר בבתי-כנסת) על-דבר ההשתדלות בנתינת צורכי החג לראש-השנה, כלשון הכתוב "איכלו משמנים ושתו ממתקים ושילחו מנות לאין נכון לו" (סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 808).

2)    במקום שצריך להדריך את המתפללים בכל קטע, ואין מי שיוכל לעשות זאת מבלי להתפלל עמהם, וגם לא ניתן לעשות זאת ע"י הנפת שלטים עם מספרי העמודים בזמנים המתאימים, בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' כב) מתיר זאת רק בין המזמורים דפסוקי דזמרה, וכמובן בין ישתבח ליוצר, אך לא בק"ש וברכותיה אפילו בין הפרקים. וראה מש"כ בזה בקובץ הערות וביאורים דישיבת אהלי תורה, גיליונות: תת"כ עמ' 95 ותתמ"ו עמ' 40. בעיקר דנו מצד צורך התפילה, ובפרט ע"פ הד"מ סי' קיא ס"ק ב, עיי"ש. ולכאורה יש לדון במצב כזה דהוי כמו אפרושי מאיסורא כשאי-אפשר בעניין אחר (דשרי כמ"ש בכף-החיים סי' סו ס"ק ז. וראה אשי-ישראל פי"ט הע' א).

3)    'התוועדויות' תשמ"ו ח"ד עמ' 339 (מבואר שם שהעיקר הוא הברכה פא"פ, אם כי מדובר גם על כתיבה כשחל בחול, כמנהג המובא להלן ע"י ציון 25).

4)    'אוצר מנהגי חב"ד', אלול, עמ' יג.

5)    כן צ"ל ע"פ האמור בס' המנהגים עמ' 6 ד"ה כ"ק אדמו"ר (וכ"פ בקצות השלחן סי' טז ס"ב (עיי"ש בבדי השלחן) וסי' כו ס"ז).

6)    ספר-המנהגים עמ' 17. כיוון שהטעם הוא כדי למעט באמירת קדישים כשאינו מוכרח, מסתבר שגם 'חיוב' מאנ"ש המתפלל במניין שאומרים עוד קדישים, לא יאמרם.

7)    המג"א (תקפא ס"ק א) הביא שתי שיטות בזמן התחלת התקיעות, אם ביום א' דר"ח או ביום השני, והכריע שאין לזוז מהמנהג להתחיל ביום השני (אבל במקום שאין מנהג הכריע בהוספות לשו"ע רבינו לבעל 'דברי נחמיה' שם סו"ס א, להתחיל ביום הראשון). ומנהגנו הוא כעין פשרה בין השיטות. ובלקוטי-שיחות כרך לד עמ' 95 נתבאר, שתקיעה זו היא 'קול אחד', מעין 'תקיעה אחת' דיום-הכיפורים. מסתבר שכדי להתלמד צריך לתקוע הן קול אחד והן שברים ותרועה, אך מסתמא אין קפידא במספרם.

8)    אג"ק כרך יט עמ' תל. אלא שעליו לזכור, לומר את פסוקי 'אל תירא' ו'אך צדיקים' ששייכים לסיום התפילה – רק אחרי 'לדוד אורי'. המקור לאמירת עלינו עם הציבור - במקום שמותר להפסיק - הוא בא"ר (רלז,ד), בבית מאיר ובמחצית-השקל (סי' סה - בק"ו מאמירת תהילה לדוד עם הציבור שנז' שם במ"א ס"ק ג ובשו"ע אדה"ז ס"ב), הובא בקצות-השולחן סי' יג ס"ו.

9)    בכמה פרטים במנהגי חודש אלול נעזרתי ברשימתו של הרה"ח רמ"א שי' זעליגסאהן ב'כפר חב"ד', גיליון 918 עמ' 72.

10)  'אוצר מנהגי חב"ד', שם.

11)  לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 383 וח"ד עמ' 1345. ולהעיר, שע"פ המסופר בלקוטי-דיבורים (ח"א דף קטז,א) שהיו אומרים או לומדים בחודש אלול בליובאוויטש 'תיקוני זוהר', הסיק הרבי שאכן היה מנהג כזה (המוזכר בהקדמה הא' של ס' כסא מלך על תיקוני הזוהר) בין חסידי חב"ד, אע"פ שאין הכוונה שחייבים לנהוג בזה (משיחת ש"פ נצו"י תשכ"ב).

12)  צ"ל באופן ד'מתנות (לאביונים)' הן בכמות והן באיכות, שיהיה דבר חשוב הן מצד הנותן והן מצד המקבל – 'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 209.

13)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 700, תש"נ ח"ב עמ' 638,  643 וש"נ.

14)  שיחת ש"פ ראה תשל"ד ס"ג. ש"פ ראה תשל"ז ס"כ.

15)  משיחת ח"י אלול תשל"ז, הנחת הת' בלתי מוגה סל"ב, עיי"ש.

16)  לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 261, וראה שם עמ' 251. שיחת ח"י אלול תשל"ח סי"ט.

17)  'אוצר מנהגי חב"ד' אות ג, וש"נ.

18)  שיחת ש"פ ראה תש"ל ס"ב.

19)  שיחת אדר"ח אלול תשל"ה ס"ב.

20)  ספר-השיחות תשמ"ח שם, ממטה-אפרים סי' תקפ"א ס"י. לוח כולל-חב"ד. וראה שיחות-קודש תשל"ד ח"ב עמ' 377, שכאשר זקוקים לברכה מיוחדת, עדיף לבדוק מידי י"ב חודש (כהידור קבוע - ואפילו שלא בחודש אלול).

21)  ראה שיחת ח"י אלול תשל"ז סל"ד.

22)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 618.

23)  לקוטי-שיחות כרך כד עמ' 308, 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 1929 ועוד.

24)  שיחת כ' מנ"א תשמ"ו סי"ט-כ.

25)  'ספר מהרי"ל – מנהגים' (הוצאת מכון-ירושלים עמ' רנט), הובא בא"ר סי' תקפ"א ס"ק א ובבאר-היטב שם ס"ק י.

26)  'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יב. לעיל שם נקבצו גם מנהגי רבותינו נשיאינו שלפניו בנדון.

27)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 610.

"מנהג ישראל שגם ילדים שקודם בר (או בת) מצוה יברכו [גם את הגדולים], אף שאי"ז דרך-ארץ..." ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 339, עיי"ש).

28)  ספר-המנהגים – מנהגי חודש אלול (עמ' 53 ואילך). הטעם – עשר קולות, כנגד עשר כוחות הנפש (לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 446).

29)  "וכמדובר כמה פעמים, ויש רמז לזה בכמה מקומות" - ר"ד משיחת יום ג' דסליחות, כ"ד אלול תנש"א, לנשי ובנות חב"ד.

30)  ספר-המנהגים שם.

31)  'אוצר' שם.

32)  ספר-השיחות תרפ"ח עמ' 12. בלקוטי-דיבורים עמ' 204 "ראש-חודש אלול", ובליקוטי רשימות שבראש ספר-הניגונים עמ' כד, מובא מאותו מקור "בשעת התפילה (כשמתפללים ביחידות באריכות)". ספר-השיחות תש"א עמ' 85-86 - 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' יד-טו.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)