מיד אחרי ראש השנה עלה צליק (בצלאל) שיף למטוס שהביא אותו מטשקנט שבאוזבקיסטן אל טביליסי שבגרוזיה. המשימה שהוטלה עליו הייתה להביא לולבים והדסים בעבור הקהילה היהודית בטשקנט.
זה היה בסוף שנות השישים, בימים האפלים של המשטר הקומוניסטי. אמנם כבר חלה התרככות מסויימת ברדיפת הדת, אך עדיין כל עניין יהודי היה כרוך בסכנה.
צליק שיף, אז נשוי טרי, השתייך לקהילת חסידי חב"ד שהרחיקו לטשקנט. רדיפות הדת באזורים ההם התנהלו בעוצמה פחותה מבחלקים אחרים של ברית-המועצות, וכך יכלו החסידים לנהל אורח חיים יהודי וחסידי.
מדי שנה צץ מחדש הקושי להשיג את ארבעת המינים בעבור בני הקהילה. אתרוגים הובאו מחוץ לארץ וערבות צמחו על גדות הנחלים, אולם לולבים והדסים לא היו בנמצא.
הפתרון נמצא בגרוזיה. בסוחומי היו דקלים לרוב, ומהם היה אפשר לקטוף לולבים. כמו-כן בכותאיסי ובקולאשי צמחו שיחי הדסים. צליק כבר היה מורגל במשימה. בשנים האחרונות נסע לגרוזיה, קטף בעצמו את הלולבים וההדסים, ארז אותם כהלכה והביאם לטשקנט.
כוונתו הייתה לחזור לטשקנט קודם יום הכיפורים. הכול התבצע כהלכה. שוטר מקומי, שעמו תיאמו מראש את המבצע וגם קיבל שכר הגון, בא לקבל את פניו בכבוד וליווהו לכל אורך הדרך. השוטר אף הביא סולם ומסור וסייע במלאכת הקטיף.
צליק סיים את קטיף הלולבים וההדסים, ארז אותם כיאות, ופנה לנמל התעופה כדי לחזור לטשקנט. אולם בבואו לשם התברר לו כי כל כרטיסי הטיסה לטשקנט אזלו. גם כשניסה להציע תשלום כפול ומשולש לא הצליח להשיג מושב בטיסה.
באין ברירה החליט לטוס למוסקווה, שבה מתגורר אחיו, ובלבד שלא יישאר במקום זר ביום הכיפורים. נאמר לו כי רק בבוקר יוכלו לדעת אם יש מקום פנוי בטיסה למוסקווה.
הוא פנה לבקש עזרה מיהודי מקומי, שהחזיק דוכן לממכר תרופות והיה בעל קשרים מסועפים. האיש אכן ניסה והשתדל, אך גם הוא לא הצליח למצוא לו מקום בטיסה. הוא אמר לצליק כי באפשרותו לסדר לו מקום באכסניה שליד נמל התעופה. כך יהיה זמין לעלות מיד לטיסה אם יתפנה מקום. צליק הסכים.
צליק קיבל מקום לינה באכסניה. כשנכנס אל חדרו ראה כי במיטה השנייה ישן מישהו. הוא עלה על מיטתו, עייף מתלאות היום, ושקע בשינה עמוקה.
בשעה מוקדמת התעורר צליק ויצא מן החדר, לבדוק אם יש מקום פנוי בטיסה למוסקווה. נאמר לו כי עדיין מוקדם מדיי, וכי רק בעוד כמה שעות יוכלו לדעת. הוא שב אל חדרו ומצא שהגבר שישן במיטה השנייה התעורר.
צליק בא במבוכה. הוא ביקש להתפלל בחדר, אך הגבר הביט בו בעין בוחנת, והוא לא ידע מה טיבו של ברנש זה. לבסוף ניסה לגשש אם בכוונתו של האיש לצאת. הוא נכנס עמו בדברים ושאל מתי יוצאת הטיסה שלו, אם הוא אמור לצאת בקרוב או שהוא נשאר בחדר.
הלה שכב על מיטתו והשיב כי אינו ממהר ובינתיים הוא נשאר בחדר. "למה אתה שואל?", פנה אל צליק. בצלאל ענה בחיוך: "אתה מפריע לי... יש לנו חג היום בערב, ואני רוצה להתפלל"...
"בבקשה תתפלל", אמר האיש בשלווה, "לא אפריע לך".
צליק התעטף בטליתו, הניח את התפילין, ועמד להתפלל ופניו אל הקיר. כשסיים את התפילה סובב את פניו בחזרה לעבר האיש. ליבו החסיר פעימה.
"בעודי מתפלל האיש התלבש ופתאום אני רואה מולי קצין במדי צבא", מספר צליק. "הבטתי בדרגות שעל כתפיו ונוכחתי כי הוא קצין רם דרג. רעדה אחזה בי. אם רק ירצה, יוכל למסור אותי לידי אנשי הג-פ-או בעוון פעילות דתית".
לפתע פנה אליו הקצין ושאל בשקט: "איזה חג יש לנו היום?". צליק לא הבין את כוונתו. הוא היה מבולבל מכל המצב. בלי לחשוב יותר מדיי השיב: "היום ערב יום כיפור".
הקצין התיישב בחזרה על מיטתו והרהר כמה רגעים. לבסוף פלט, כמדבר לעצמו: "איי, מישה, אפילו דבר כזה לא זכרת!". פתאום הליט את פניו בידיו ופרץ בבכי...
כאשר נרגע שאל את צליק בנימה החלטית: "מה אתה צריך?". צליק אמר לו שהוא צריך להגיע לטשקנט עוד היום. "בוא אחריי", פקד עליו.
מספר צליק: "יצאנו החוצה והופתעתי לראות רכב צבאי ונהג ממתינים לקצין. עלינו אל הרכב והקצין הורה לנהג לנסוע במהירות אל המטוסים היוצאים לטשקנט. כל המעברים נפתחו לפניו מיד.
"כשהגענו אל המטוס שהיה אמור לצאת לטשקנט, פנה הקצין אל הטייס והורה לו, מצביע בידו עליי: 'הוא נוסע איתך'. הטייס לא פצה פה וכיוון אותי לעבר דלת העלייה למטוס. כך עליתי אל המטוס והגעתי לטשקנט לפני כניסת היום הקדוש.
"בטרם נפרדנו שאל אותי הקצין: 'אם אגיע לטשקנט כיצד אוכל למצוא אותך?'. עניתי: 'שאל בבית הכנסת על צליק, והכול יֵדעו לומר לך'. ואכן, כעבור כמה חודשים נפגשנו שוב בחמימות רבה בטשקנט, בתקווה לשמור על קשר".
(מפי בעל המעשה, ר' בצלאל שיף, ירושלים) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
