מאמרים נוספים בפרשה
	תמיד אפשר לחזור
	אור לישראל גם בגלות
	בני-ישראל כצבאות ה'
	כיבוש הזמן
	המצווה הראשונה - לחולל חידוש
	שתי מצוות לפני החירות
	המבחן החשוב שלפני הגאולה
	תהליך הלידה של עם-ישראל
	כל בית יהודי - משכן ומקדש
	אין יהודי רחוק מדי
	פתח קטן שעושה את כל ההבדל
	לשחוט גשמיות ולאכול מסירות-נפש
	אות זיהוי על פתח הבית
	מה קרה בחצות הלילה?
	שכר עבודה במצרים
	הכוח לגאולה
	חג החירות ופדיון הבן
	דור המחר
	ארבעה שלבים ביציאה ממצרים
	נקודת-זמן שרק הקב"ה יודע
	להגיע לחירות אמיתית
	כך מתכוננים לצאת ממצרים

ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר (שמות יב,כב)

בפרשתנו מסופר על המכה העשירית, מכת בכורות. זו המכה היחידה, שבה נצטוו ישראל לסמן את ביתם ב'אות זיהוי' - בדם מילה ובדם קרבן הפסח. את הדם שמו על מזוזות הבית והמשקוף, כדי שהמכה לא תפגע בהם. ציווי נוסף שהגביל אותם במכה זו בלבד היה: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר".¹

מסביר המדרש, למה נדרשו דווקא כאן האמצעים הללו: "מאחר שניתנה רשות למשחית - אינו מבחין בין צדיקים לרשעים".² לכן נצטוו לשים סימון מיוחד על בתיהם ושלא לצאת מן הבית.

רשות למשחית

וכאן נשאלת השאלה: הלוא גם בשאר המכות "ניתנה רשות למשחית", ובכל-זאת לא נדרשו אמצעים מיוחדים להגנה על בני-ישראל; מה המיוחד אפוא במכת בכורות שדווקא בה התעורר חשש מפני ה"משחית"?!

יש הבדל מהותי בין מכת בכורות לקודמותיה: במכות האחרות אי-אפשר לומר ש"ניתנה רשות למשחית". המכות הללו היו מבוקרות ומוגבלות לסוג מסויים של פגיעה³, ולא ניתנה חירות למשחית לפגוע בכל דרך שימצא לנכון.⁴ לעומת זאת, במכת בכורות ניתנה למשחית רשות להרוג את הבכורים בכל דרך שהיא.

אהבה ללא תנאים

הבדל מעמיק יותר: מטרת המכות האחרות הייתה להודיע למוכים "כי אני ה'" (דבר שלא היה בו צורך לגבי היהודים, וממילא לא נגעו המכות כלל לעם-ישראל), ואילו מכת בכורות באה אך ורק כדי להעניש, להמית, להכרית. וכאן טענה מידת הדין: "מה נשתנו אלו מאלו (היהודים מהמצרים)?". שני העמים עבדו עבודה-זרה, והיהודים כבר שקעו במ"ט שערי-טומאה! לכן נזקקו היהודים לסימני ה'זיהוי' המיוחדים.

אך כיצד יכול היה ה'סימון' לדחות את הקטרוג הכבד, לכאורה הטענה של מידת הדין קשה - "מה נשתנו אלו מאלו"?

מוסבר על כך בתורת החסידות, שמכת בכורות באה מאת "הקב"ה בכבודו ובעצמו", ואז התגלתה האהבה העצומה של הקב"ה לעם-ישראל, אהבה עצמותית, אהבת אב לבניו. זו אהבה ללא תנאים, שעומדת בתוקפה גם במצב של התנהגות שלילית מצד הבן. כשהתגלתה אהבה זו, לא היה מקום לקטרוג על בני-ישראל.

המצב דומה

ה'סימון' שעשו בני-ישראל היה תזכורת לקשר העצמותי בינם לבין הקב"ה, והוא בא גם-כן מתוך מסירות-נפש שלמעלה מכל חישוב שכלי והגיוני. לא היה זה הגיוני לשחוט לעין-כול את הכבש, האליל המצרי, ועוד לשים את דמו על פתח הבית. אך כאשר היהודים לא התעסקו כלל בחישובים שכליים אלא מסרו את נפשם למען רצון ה', התעלה גם הקב"ה, כביכול, מעל כל השיקולים השכליים, ובכלל זה גם למעלה מטענות המקטרג.

אנו עומדים עכשיו במצב דומה להפליא למצבם של בני-ישראל ערב צאתם ממצרים. הגאולה השלמה מתדפקת על דלתותינו. בשעה זו צריך יהודי להתעלות מכל שיקול וחישוב, ולמסור את הנפש כדי לעשות את רצון ה'. כך נזכה בקרוב ממש לביאת משיח-צדקנו ולגאולת-עולם.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 864)

----------

1) שמות יב,כב.

2) מכילתא שם. בבא קמא ס, סוף עמוד א. הובא ברש"י שמות שם. וראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות שמירת גוף ונפש סוף סימן יג.

3) כמו שנאמר (שמות ט, לא-לב): "והשעורה נוכתה כי השעורה אביב... לא נוכו כי אפילות הנה".

4) גם מכת דבר הייתה מוגבלת ביותר, כי לא הייתה אלא במקנה ורק בחמישה מינים (זוהר חלק ב עמ' לא,ב).