בסיס השאלה הוא אם שיש זה, המיוצר מאבן טחונה ומגובש באמצעות דבק פלסטי, דינו כשאר הכלים (ובכללם כלי אבן) שאפשר להכשירם על-ידי הגעלה וליבון, או שמא דינו ככלי חרס, שכדברי חז"ל: "התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם". ואולי דינו ככלי זכוכית, שלדעת השולחן-ערוך אינו צריך הגעלה כלל אלא שוטפים אותו בצונן ודיו, ואילו לדעת הרמ"א יש להחמיר שאפילו הגעלה לא תועיל לו.

בעל התניא כתב בשולחן-ערוך שלו שכלי אדמה שלא נצרפו בכבשן, אין דינם ככלי חרס.

מומחים מסבירים שכלי חרס סופג נוזלים ואף סופח אותם, כך שהם נקשרים לדופנות הכלי וקשה להפליטם החוצה. הספיחה מתגברת על-ידי שרֵפת הכלי בתנור, כי אז ההתייבשות יוצרת חללים גדולים יחסית בדופנותיו.

לענייננו, השיש נחשב ככלי אבן או ככלי אדמה, שמועילה להם הכשרה. הדבק הפלסטי שמדביק את מרכיבי השיש – ככל חומר פלסטי – בליעתו מועטה ביותר, ואין בו 'ספיחה' כלל. מקצת החומרים הפלסטיים אינם חדירים כלל. על-כן אין סיבה שלא תועיל לו הכשרה.

למעשה, אפשר להכשיר שיש זה במים רותחים לאחר שהיית 24 שעות בלי שימוש, הן מחמץ לפסח הן אם בלע שאר איסורים.

בכיריים יש שלושה חלקים ודינם שונה זה מזה: א) המבערים עצמם, שגם אם נשפך עליהם תבשיל, הוא נשרף ואינו אוסר. ב) המסגרות ('חצובות') שעליהן מניחים את הסירים. אם נשפך עליהן תבשיל שלא נשרף, ובתוך 24 שעות נשפך עליהן תבשיל מהמין הנגדי, הן נאסרות, והכשרתן היא בעירוי רותחים (לפי אדמו"ר הזקן ולפי ילקוט יוסף  – עירוי רותחים, לפי המשנה ברורה – ליבון קל). ג) המשטח התחתון (שאינו בא במגע עם הסירים), שאם נשפכו עליו תבשילים חלביים ובשריים בתוך 24 שעות, הכשרתו בעירוי רותחים.

הטוב ביותר הוא לקבוע את השימוש בכיריים לסוג מאכלים אחד בלבד – חלבי או בשרי, ולסוג הנגדי להשתמש באמצעי בישול אחר, ובמיוחד אם מבשלים או מחממים עליהן תבשילים בשריים ותבשילים חלביים העלולים לגלוש, כמו חלב או דייסה.

כיריים המשמשות לכל הסוגים, יש להתייחס אליהן כאל כלים לא-כשרים. קודם שמבשלים תבשיל העלול לגלוש, או קודם שצולים עליהן כבד או חציל, יש לצפות היטב את המסגרות ואת המשטח שתחתיהן ברדיד כסף עבה.

בשעה שמבשלים סוג אחד, יש להרחיק מהסיר כל כלי מהסוג הנגדי. באין ברירה, כשמבשלים משני הסוגים בו בזמן, יש להרחיק את הסירים זה מזה, ולהיזהר במיוחד כשמעבירים מכסה או מצקת חלביים מעל כלים בשריים ולהפך.

בדרך כלל אין באודם טעם, ולכן אין צורך בהכשר. רק לפסח בגלל חומרת איסור חמץ, משתמשים באודם לשפתיים שאין בו חשש חמץ.

לא ניתן להכשיר פורמייקה, צריך לכסות את השולחן היטב בנייר כסף עבה וכדו'.

כיון שלעיתים שוטפים כלים במים חמים, יש להקפיד על כפפות נפרדות. גם מי ששוטף כלים רק במים קרים ראוי שיקפיד על כפפות נפרדות.

הדין הוא ש"אין מבטלין איסור לכתחילה", כלומר טחינת מזון כדי שהחרקים יתבטלו והמאכל יהיה מותר באכילה - אסורה. לכן אסור לטחון מזון שבמרבית המקרים הוא נגוע (לדוגמה פטרוזיליה), ומי שטחן מזון כזה אסור לו לאוכלו (אא"כ הטוחן לא ידע שהמזון נגוע).

מזון שנגוע רק לעיתים, כגון פרג, מותר לבודקו בדיקה קלה, ואם נמצא נקי מותר לטוחנו.  מאכל שנבדק באופן יסודי המסיר בדרך כלל את החשש מתולעים, מותר לטוחנו וכך לצאת ידי כל חשש.

מומלץ לקרוא על הנושא בהרחבה בספר "בדיקת המזון כהלכה" להרב משה ויא, כרך א עמוד 134 ואילך.

כיון שלא נראה בעין שנותר משהו מהזבוב על המאכל, מותר לאכול אותו (ניתן כמובן לשטוף את המאכל, או להסיר את החלק שישב עליו הזבוב, אך אין זה צורך הלכתי). גם אם המאכל היה חם כשהזבוב התיישב עליו, המאכל מותר, כיון שטעם הזבוב נחשב טעם לפגם.

וכן הדין בכלי חם שישב עליו זבוב.  

מקורות: שולחן ערוך יורה דעה סימן קז סעיף ב ושם בש"ך ובבאר היטב.

כאשר אין אפשרות לרכוש רק את הדגים הכשרים, מותר לרכוש את הכמות הגדולה ובה גם דגים שאסורים באכילה, אך אותם יש למכור אך ורק לגויים (גם אם הגויים יימכרו בסופו של דבר את הדגים האסורים לקהל הרחב, עדיין מותר למכור להם, שכן ניתן להשיג את הדגים האסורים במקומות נוספים).

מקורות: שו"ע יו"ד סו"ס קיז ונו"כ. תודה לרב לוי יצחק הלפרין מהמכון המדעי-טכנולוגי להלכה.

לאחר שהמכונה נקייה יש להמתין 24 שעות, ואז להפעיל את המכונה, כך שהמים הרותחים מהקיטור יעברו בכל המערכת (ללא חומרים נוספים). בהכשרה לפסח, יש המחמירים ופוסלים הרתחה של קיטור. 

מקורות: יסודי ישורון חלק ו עמ' קפה, אבני נזר יורה דעה סימן קיא, שדי חמד אסיפת דינים מערכה ה סעיף קטן כד.  

כלים שבורים רומזים לבחינת הקליפה, על כן מובא שלא להשתמש בהם. מסתבר שזהירות זו היא בכלי שיש בו שבירה ממשית, ולא בפגימה עדינה שכמעט ואינה ניכרת (כמובן אם אין בפגימה זו משום סכנה). רק בכוס שעושים עליה קידוש וכיו"ב, נזהרים שלא תהיה אפילו פגימה קטנה. 

מקורות: שלא להשתמש בכלי שבור – כף החיים סי' ב ס"ק ג. קליפה וכלי שבור – שם. הגדה של פסח לאדמוה"ז, בקטע "דם ואש ותימרות עשן". זהירות בכוס של ברכה – אליה רבה סי' קפג ס"ק ה, הובא בפרמ"ג במשבצות שם ס"ק א ובמשנ"ב שם.

יתוש שלם הוא בריה בפני עצמה, ובריה אינה מתבטלת גם בכמות גדולה של תבשיל. לכן אסור לאכול את התבשיל עד להוצאת היתוש ממנו.

אסור לטחון את התבשיל לפני הוצאת היתוש ממנו, כי אין מבטלים איסור לכתחילה. אך אם התבשיל כבר נטחן, ויש בתבשיל פי שישים מגודל היתוש, מותר לאכול את התבשיל.  

מקורות: שולחן ערוך יורה דעה סימן ק סעיף ב. 

בפירות שביעית חל דין ביעור. סוף זמן הביעור של יין זה היה בסוף חג הפסח תשס"ט. אם בזמן זה היין היה ברשות 'אוצר בית דין', נחשב הדבר כאילו קיימו בו "ביעור", ונשארה בו רק "קדושת שביעית". אך אם בסוף זמן הביעור היה היין ברשות אדם פרטי, נאסר היין לחלוטין.

יש הסוברים שאם לא ביערו את היין בשוגג, היין אינו נאסר. לדעה זו ניתן להפקיר את היין, לזכות בו שוב, ולשתותו תוך שמירה על קדושת שביעית. לאידך, לפי דעה זו, אסור לשפוך את היין כיון שהוא לא נאסר. לכן למעשה כדאי להניח את בקבוק היין סגור ליד האשפה (וגם אם מישהו ייקח וישתה הרי שלא עבר איסור לדעה המתירה).     

אם הפעילו את התנור כך שהגיע לחום המקסימלי וניקה את עצמו לפני הכנסת המאכל, המאכל כשר. כמובן, יש לוודא שהתבנית שהמאכל הוכן בו כשרה. 

הכנת מאכל לפסח בתנור חמץ, לאחר הניקוי העצמי, מותרת לפי כמה מהפוסקים, ויש המחמירים.

מקורות: יסודי ישורון חלק ו עמוד קנז, שאלי ציון חלק ב סימן כ, סידור פסח כהלכתו פרק ח הערה 16.

בשולחן ערוך נפסק: "הקונה מהגוי כלי סעודה של מתכות או של זכוכית... צריך להטבילם במקווה", ועד הטבילה "אסור להשתמש בו לצורכי סעודה, אפילו דרך עראי".

כל עוד נמצאת בַכלִי התכולה המקורית יש כמה נימוקים להיתר השימוש: א) אם הקונה מתכוון שלא לקנות את הכלי אלא את תכולתו בלבד, אינו חייב לטובלו. ב) חיוב הטבילה מתחיל כשמשתמשים בפועל בכלי (ולא כשהמזון מונח בו). ג) גם אם קנה את הכלי עצמו וגם אם כבר פתח אותו, לרוב הדעות אינו חייב להוציא את המזון מתוכו, מכיוון שהכלי עומד להיות מושלך לאשפה בתום השימוש, והרי זה ככלי חד-פעמי שפטור מטבילה.

לכן רבים מתירים לאכול מן הכלי. ואף אם רוקנה ממנו תכולתו, ואז האדם נוכח שאינו זקוק לכולה, יש מתירים להחזיר את השאר לתוך הכלי. ויש מתירים אף לחמם את המאכל בעודו בכלי.

אבל לאחר הוצאת כל התכולה מן הכלי (סופית), השימוש בכלי הופך אותו לכלי קבוע, ולכן אין להניח בו מזון עד שיוטבל.

יהודי שקנה צנצנות או בקבוקים מתוצרת גויים כדי למלאותם במיני מזון ולמוכרם כך – אינו חייב להטבילם, מכיוון שבעבורו אין אלה 'כלי סעודה' אלא 'כלי אוצר' (או 'כלי סחורה').

אם מסננים את חליטת הצמחים במסננת 50 מ"ש לפחות (דהיינו 50 חורים בכל אינצ'), ושותים רק את המים, הדבר מותר.