הקריעה נעשית במאונך מלמעלה למטה, ולא במאוזן. מי שקרע מצד לצד, חוזר וקורע מלמעלה למטה בלי ברכה. 

מקורות: שו"ע סי' שמ. פתחי תשובה ס"ק ב בשם הרדב"ז. ילקוט יוסף שם הערה ה. גשר החיים עמ' נט.

כשאי אפשר להגיע ללוויה, עושים 'קריעה', מברכים 'דיין האמת' ומתחילים לשבת 'שבעה' מיד. כשאפשר להגיע ללוויה, מתחילים לשבת רק אחרי הלוויה, זאת גם כשהלוויה מתקיימת באיחור של כמה ימים. 

מקורות: מנחם ציון ח"א עמ' 79. גשר החיים ח"א עמ' קסג, קעג.

אמירת הקדיש מצילה את נשמת הנפטר מייסורי גיהנום ופועלת עליית נשמה. כל קדיש פועל על שעה וחצי, ולכן חשוב לומר לפחות 16 קדישים ביום, כדי לכסות את כל היממה. בראש-חודש האבל לא עומד חזן, והוא אומר רק 11 קדישים בתפילות (כולל משניות, תהילים וקריאת התורה). א"כ נראה שצריך להשלים עוד 5 קדישים במניינים אחרים. בשבתות ובימים טובים הקדישים נאמרים לצורך עליית הנשמה, אך אין ייסורי גיהנום בימים אלו, ואין צורך להקפיד על 16 קדישים. 

מקורות:  'תורת מנחם - מנחם ציון' ח"ב עמ' 364.

כתב הבית יוסף (יו"ד סו"ס רסג) בשם הגאונים: "יש לנו קבלה, שמוהלין אותו על קברו ומשימים לו שם, לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים, יהיה בו דעה ויכיר את אביו". ברור א"כ שההורים והוולד יכירו זה את זה בתחיית המתים.

גם בבת נהוג לתת שם (גשר החיים עמ' קמז).

כשם שכל גלגול מהווה תיקון לנשמה, גם ההריון (שבו נוצר העובר שיקום) מהווה תיקון מסוים לנשמה. והבורא בחר בהורים לעשות את התיקון לנשמה המיוחדת.

יש מעלה בכך שהאבל יעמוד חזן בסליחות, אך אם יש חזן אחר שעדיף לציבור, כגון שקולו חזק יותר וכיו"ב, יעמוד הוא.

מקורות: נטעי גבריאל אבלות חלק ב פרק נו סעיף טו.  

זאת, מפני שכל השטח שיוּחד לבית-העלמין, גם אם הוא רחוק מן הקברים עצמם, יש לו קדושה בדומה לבית-כנסת, ואסורות שם קלות-ראש, שיחה בטלה, מלאכה, אכילה ושתייה וכדומה.

ואף שבבית-הכנסת הקלו בזה (כגון להגיש כיבוד ולומר 'לחיים' ביום השנה), מפני ש"לב בית-דין מתנה...", הרי זה משום ששם יש צורך בזה לאנשים המבקרים או הנמצאים שם, כמו תלמידי-חכמים ואורחים. אולם בבית-העלמין, שאין בכך צורך למבקרים, אלא רק לכבוד הנפטרים, נשאר הדין הבסיסי לאיסור.

אחרי ביקור בבית-העלמין חייבים ליטול ידיים, ונהוג ליטול מתוך כלי, שלוש פעמים לסירוגין על כל יד. רצוי ליטול לפני הגשת הכיבוד.

מקורות: מגילה כט,א. רמב"ם הל' אבל פי"ד הי"ג. טושו"ע יו"ד סי' שסח, ופתחי תשובה שם (וע"ע חזו"א יו"ד סי' רט ס"ק טו). משנ"ב סי' קנא ס"א בביה"ל ד"ה ואין אוכלים. פסקי תשובות שם ס"ק ח, יא. שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' י. תודה לרב לוי-יצחק הלפרין מירושלים.
(1285)

טומאת המת היא הגדולה שבטומאות, ומכיוון ש"כולנו טמאי מתים" אסור להיכנס להר-הבית, ואסור לכוהנים לאכול 'תרומה' ו'חלה' ועוד. טומאה זו אינה נטהרת עד שנזכה לאפר פרה אדומה. עם זה יש כמה וכמה הלכות ומנהגים בסיום הלוויה, שעניינם יציאה מטומאה לטהרה:

כשיוצאים מהלוויה או מבית-עלמין משתדלים ללכת בדרך אחרת ולא בדרך שבה באו למקום.

כשיוצאים מבית-העלמין, תופסים מעט עפר או גם עשב, וזורקים לאחור, ואומרים (תהילים עב) "ויציצו מעיר כעשב הארץ" (=הכוונה לתחיית המתים). עושים זאת שלוש פעמים. בזה ובנטילה שלהלן רומזים שעתידים להיטהר בשלושה דברים: מים, אפר ואזוב.

המלווה את המת והיוצא מבית-העלמין חייב ליטול ידיו. הנטילה - שלוש פעמים לסירוגין. לאחר הנטילה אין מוסרים את הכלי לאחר, אלא מניחים אותו, ונהגו להניחו מהופך. רבים נוהגים שלא לנגב את ידיהם אלא להניח לידיים להתייבש מאליהם.

נוהגים שלא להיכנס לבית קודם נטילת ידיים. לבית-המדרש יש מתירים להיכנס וליטול שם. יש שנהגו לטבול במקווה אחרי הלוויה.

כשנכנסים לבית יושבים על כיסא ואומרים את הפסוקים (תהילים צ-צא) "ויהי נועם... יושב בסתר..." עד הפסוק "כי מלאכיו יצווה לך". אומרים זאת שבע פעמים, ובכל פעם עוברים לכיסא אחר או זזים למקום אחר על הספסל. בפעם הראשונה מסיימים במילה "כי" מתוך הפסוק האחרון; בפעם השנייה - מסיימים במילה "מלאכיו", ובפעם השביעית מסיימים במילה האחרונה "דרכיך". לבסוף מסיימים את הפרק כולו, עד "ואראהו בישועתי". זה מנהג עתיק, שנהגו אדמו"רי וחסידי חב"ד, ואפילו כשרק השתתפו בהלוויה ולא באו לבית-העלמין. הספרדים, ורבים אחרים, לא נהגו בזה.

סתם 'הספד' הוא קודם הקבורה, ולבעל תורה ומעשים טובים – שבעה ימים, ולגדול הדור – י"ב חודש.

בעיקרון, מצווה להספיד את הנפטר כראוי לו, ולומר עליו דברים המשברים את הלב. ואסור להפליג בדברים שאין בו, אלא מונים שבחיו שהיו בו, ובהם מוסיפים מעט, ובעיקר - מדברים בהתעוררות על חיי האדם וסופו, כדי ש"החי ייתן אל ליבו". כפי שמסופר בפרשתנו, מספידים גם נשים כראוי להן, וזה מחובת הבעל לאשתו, להספיד ולקונן לה.

אדם שציווה בחייו שלא להספידו – שומעים לו. אלא שבגדול בתורה רבים מקילים להספידו בדברי התעוררות קצרים בפניו, אבל שלא בפניו שומעים לו לגמרי שלא להספידו כלל.

אין מספידים בחול-המועד, בראש-חודש, בחנוכה, בשני ימי פורים (וגם ב'פורים קטן' שבשנה מעוברת), ובפסח-שני (ויש נמנעים בכל יום שאין אומרים בו 'תחנון', כגון בחודש ניסן). רבים מקילים להספיד תלמיד-חכם בפניו גם בראש-חודש, חנוכה ופורים, אך לא בחול-המועד.

וכתב בספר 'גשר החיים': "יש קהילות קדושות כגון קהילת חב"ד, הנמנעות כיום בכלל ממצוות ההספד. והטעם כנראה משום שבתקופות האחרונות יש מספידים החורגים מגדר ההספד, אם שמפריזים בשבחי הנפטר או שיוצאים מהנושא לגמרי". בימי ה'שבעה' על חותנו אדמו"ר הריי"צ, נהג הרבי מליובאוויטש לספר סיפורים עליו, ואמר שבזה מקיימים את ההספד.

מקורות : מו"ק כז,ב. שבת קה,ב. סנהדרין מז,א. כתובות מו,ב. רמב"ם הל' אבל. טושו"ע יו"ד שד"מ (וערוך השלחן), שצד. גשר החיים ח"א פי"ג. נטעי גבריאל הל' אבילות ח"א פנ"א-נב. תורת מנחם ח"א עמ' 3.

(1193)

1. מומלץ ללמוד בנטעי גבריאל ח"ב פס"ו ואילך.
2. לשאלה האם לסדר המצב - ניצב / מאוזן, נוהגים לפי מנהג המקום (בית העלמין).
3. האותיות צריכות להיות שקועות (חקוקות באבן) ולא בולטות, (הקורא בולטות - קשה לשכחה. אם כי אין חיוב לסתור אם כבר עשו).
4. אין בעייה במצבה כפולה.
5. תאריך לועזי - לא רצוי (ל"עמך" כמעט וא"א בלא"ה, ומוטב שיהיו שוגגין).

נהוג שלא יהיה אבל התוקע בראש-השנה¹, מאותה סיבה שנהוג שלא יהיה אז ש"ץ – מפני שמידת-הדין מתוחה עליו, וכן (טעם השייך לכל שבת ויום-טוב) מפני שאינו בשמחה של מצוה הנחוצה לש"ץ ותוקע. כן נהוג שלא יהיה ש"ץ לסליחות², ויש דיון בקשר לעשרת-ימי-תשובה³. אך בקשר לתקיעות בחודש אלול, שאינן אלא הזכרה בעלמא, לא מצאתי מנהג להימנע מזה בציבור, וכמובן לא ביחיד.

מקורות:

1) א"ר סי' תקפ"ד סק"ט, מטה אפרים סי' תקפ"ה ס"ז ועוד, נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פנ"ו סכ"ב וש"נ. אך אם הוא ש"ץ או תוקע קבוע (אג"ק ח"ז עמ' שסג), או שאין אחר מתאים, או שהציבור רוצה בו ביותר – אין מניעה, עיי"ש.

2) מטה אפרים סי' תקפ"א סכ"ג, נטעי גבריאל שם סי"ז.

3) סליחות ותפילות – שם סט"ז וש"נ. ואולי לדידן שאין אומרים אז סליחות, אין מניעה.

אמרו חז"ל¹: הרואה את חברו אבל בתוך שלושים יום, ועדיין לא ניחמו, מנחם אותו בנוסח הרגיל על אבל זה; בלשון הראשונים²: "תתנחם מן השמים³ מאבל זה שאירע עליך". אבל לאחר שכלו ימי אבלו (באביו ואימו לאחר י"ב חודש, ובשאר קרובים לאחר שלושים), "אינו מדבר עמו תנחומין, אבל מדבר עמו מן הצד", דהיינו שאומר לו: "תתנחם מן השמים" סתם, ללא הזכרת שם הנפטר², כדי שלא לפתוח את הפצע מחדש.

הפוסקים שהשמיטו עניין זה⁴ סוברים, כנראה, שלאחר שבעה הניחום אינו אלא רשות; הרי שלדידן הוא חובה. ואכן כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע כתב לרבי בנוסח המלא "המקום ינחם... וירושלים⁵" לאחר שבעה על הסתלקות אביו הרה"ק ר' לוי יצחק נ"ע⁶. אבל הרבי כתב⁷, שאין אומרים נוסח "המקום ינחם" לאחר שבעה. ולכן רצוי לנחם בנוסח אחר.

יש שכתבו, שבימינו לא נהוג לנחם כלל לאחר ש"כלו ימי אבלו"⁸ (גם אם לא ניחמו לפני-כן). ויש לברר מנהג רבותינו נשיאינו בזה.

אגב, כשנפרדים מאבל (או מהלוויה וכדומה) רגילים לברך "להתראות בשמחות" ושמעתי בשם הרבי⁹, שלא לומר כן, כי גם השם (מסכת, הלכות) "שמחות" נסוב לאבילות, ועדיף לומר (כברכת הפרידה הקבועה של הרבי) "לבשורות טובות".

מקורות:

תוכן הדברים - ברייתא וגמרא מו"ק כא,ב, מסכת שמחות פי"ד, הובאו להלכה ברא"ש שם (פ"ג סי' לח) ובטושו"ע יו"ד סי' שפה.

נמוקי יוסף מו"ק שם.

זה אמור להיות דוגמא לנוסח הנחמה הרגיל, וקרוב לנוסח הנאמר למנהג הספרדים "מן השמים תנוחמו".

הרי"ף והרמב"ם – ראה מש"כ ב'התקשרות' גיליונות: תסח עמ' 14 ו-תעה עמ' 15.

התוספת הנפוצה כיום "ולא תוסיפו לדאבה עוד" היא מאוחרת, וללא מקור (לאמירתה. הנוסח הוא ע"פ הפסוק בירמיה לא,יא), והרבי לא כלל אותה בנוסח הניחום כלל.

'תורת מנחם - מנחם ציון' ח"א עמ' 39. והרי בזה מדברים חז"ל "המוצא את חברו אבל", וכלשון הנמוקי יוסף "אם עדיין לא ניחמו" (ודלא כדבריי שם).

במכתב-תנחומין להודעה על אבל שנתאחרה, הנדפס בלקוטי שיחות כרך לה עמ' 269: "ידוע נוסח המסורתי... "...בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" [שמקורו צויין לפרישה על הטור סי' שצג ס"ק ג] וביחד עם זה באה הוראה אשר נוסח זה אומרים במשך השבעה ימים, ולאחרי זה אין לאומרו [ואכן הרבי לא כתב זאת כאן כנחמה כלל, ואף השמיט את תחילתו "המקום ינחם...", וכמדומני שכן נהג בכלל במכתביו שנכתבו לאחר השבעה], והטעם הוא שאז מתחילה כבר תקופת הנחמה". ולא הבנתי: א. היכן מצויה ההוראה שבאה "ביחד עם זה". ב. איך ליישב זאת עם ההלכה דלעיל ועם הנהגת אדמו"ר מהוריי"צ. וה' יאיר עינינו.

ערוך השלחן סי' שפה ס"ג, ואולי מפני שאז אינו אלא 'רשות' לכל הדעות (ראה מאירי שם).

מאחי הרה"ח ר' לוי יצחק שי', מדברי התנחומין בשנת תשמ"ח.

האיסור לצאת הוא כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות. מותר לאבל לנסוע לעיר אחרת, כדי להתאבל עם שאר האבלים. כבוד המת הוא שישבו כל האבלים יחד.

במקום צורך, מותר לו לצאת מאוחר בלילה, כשיש תנועה מינימלית ברחוב, ללכת לישון בביתו, ולחזור מוקדם בבוקר.

כל שבעת הימים על האבל להישאר בתוך הבית. אסור לו לצאת משם אפילו לצורך מצווה, ואף אסור לו לצאת לטיול בחצר.

מותר לו לצאת להלוויית קרובו שהוא חייב להתאבל עליו. לאחר שלושה ימים מותר לו לצאת ללוות 'ארבע אמות' אדם גדול, או מי שהוא קרוב וידיד שלו.

הקרובים והידידים ישתדלו לדאוג שיהיה מניין בבית האבל, לפחות למנחה וערבית. אם אי-אפשר לארגן מניין בבית האבל, מתירים לו ללכת לבית-הכנסת שחרית וערבית, כדי שלא יפסיד תפילה בציבור וקדיש על אביו ואימו. עליו ללכת לבית-הכנסת הקרוב ביותר, ועדיף ללכת לבית-כנסת שאין בו ציבור גדול. אם עלול לפגוש אנשים בדרכו, עדיף לנסוע לשם ברכב (באותה מידה, אם אין מי שיביא את האנשים למניין בביתו, מותר לו לאוספם ברכב).

בכל פעם שהוא יוצא, עדיף לעשות זאת (עם עוד אדם, כי "אבל צריך שמירה") ברכב פרטי, מללכת ברחוב או לנסוע עם אחרים ברכב ציבורי.

לפני שבת יש מתירים לאבל לצאת במכונית לביתו, לאחר 'מנחה קטנה', ואם הוא מוכרח להקדים יותר – לפחות לאחר חצות היום.

בשבת עצמה מותר לו לצאת לבית-הכנסת להתפלל, אך אסור לצאת לטייל.

בעת האחרונה נפוץ מנהג מוזר שכאשר האבלים יושבים בעיר אחרת, הם מודיעים לציבור כי ביום פלוני ישבו בעיר מגוריהם, כדי לאפשר לשכניהם ומכריהם לנחמם. אין מקום לנהוג כך, אלא על הציבור לבוא למקום ה'שבעה'.

הנושא נדון כבר במפרשי השולחן-ערוך לגבי סדר עדיפויות באמירת קדיש (לפי מנהג אשכנז בדורות קודמים, שאז לא אמרו האבלים את הקדישים יחד אלא חילקו אותם ביניהם)¹, וכן לעניין עליה לתורה מי קודם למי². ואנסה למסור את עיקרי הדברים בקצרה:

א. אם אפשר, עדיף לארגן מניין (אפילו של 6 מתפללים ועוד 4 מאזינים, באופן שלא יפריעו זה לזה ולא ל"סדר הציבורי" כמו בישיבות מסויימות) לכל 'חיוב'³.

ב. אם יש שניים שרמת חיובם זהה, יוכלו לחלק את התפילה: אחד – עד אחרי תחנון וקדיש, והשני מ'אשרי' ואילך⁴.

ג. בן על אביו ואמו, אב על בנו או בתו, ובעל על אשתו – שווים⁵.

ד. אבלים על שאר קרובים, כגון אחיו ואחותו או חמיו וחמותו – כולם שווים אחרי הנ"ל⁶.

ה. נכד על זקנו או חתן על חמיו (שאין אדם אחר האומר קדיש עליהם), הנכד קודם⁷.

ו. הגדול שב'חיובים' (הדוחה את כל האחרים) הוא אבל תוך 'שבעה', אחריו – יארצייט, אחריו - תוך 'שלושים', ואחריו - תוך 'י"ב חודש'⁸.

ז. אורח מעיר אחרת קודם לתושב מעיר זו המתפלל בקביעות בביכ"נ אחר, ומתפלל קבוע בבית הכנסת קודם לאחר, ומתפלל קבוע במניין זה קודם לו⁹.

ח. אם אי-אפשר לחלק, או שיש יותר משני חיובים, יטילו גורל ביניהם (לפי מספר האבלים ולא לפי מספר הנפטרים)¹⁰.

ט. חשוב מאוד שלא לעשות מחלוקת בשביל הקדיש, שכל עיקרו לא נתקן אלא לקדש שם שמיים, והמחלוקת משיגה את ההיפך מזה¹¹.

י. הקודם לחבירו או הזוכה בגורל, לא יוותר על זכותו (שהיא זכות הנפטר) אלא אם חבירו יצטער מאוד על כך, או אם עקב זאת תיגרם מחלוקת¹².

יא. "החוטף את התפילה לפני התיבה [כשאין הדבר מגיע לו], אין מועיל לו כלום, והזכות מגיע לחבירו"¹³.

הערות:

1)       או"ח סימן קלב, וסיכום ב'ביאור הלכה' שב'משנה ברורה' שם.

2)       שערי אפרים על הל' קרה"ת, שער ב'.

3)       שערי הל' ומנהג יו"ד עמ' שפ. נטעי גבריאל הל' אבילות ח"ב פרק נה ס"ה.

4)       נטעי גבריאל שם ס"א, מהרמ"א יו"ד סי' שעו ס"ד.

5)       נטעי גבריאל שם סעיף טז.

6)       שם סעיף יז.

7)       שם סעיף יח.

8)       שם עמ' שמג ואילך.

9)       שם פמ"ז סי"א, ועמ' שמג.

10)   שם פמ"ז ס"ט.

11)   שם ס"ז בשם הקיצור שו"ע סי' כו סי"ח, והגשר החיים פ"י סקי"ג.

12)   שם סוף פמ"ז, ופנ"ה הערה כ.

13)   שם פנ"ה סי"ט מס' אשל אברהם מבוטשאטש או"ח סי' נג.

הפסיקה המקובלת שאין להתיר שמיעת כלי זמר בשנת האבל המנוגנים מתוך קלטת. אמנם שו"ת חלקת-יעקב* מביא "סברא גדולה" שרדיו ורשמקול ודומיהם, שלא היו בזמן גזירת חז"ל על כלי-זמר, נחשבים כ'פנים חדשות' ואינם בכלל הגזירה. אך הוא בעצמו, ובכלל הרבנים ה'משיבים' של דורנו, רק מצרפים סברא זו להקל כשיש סיבות נוספות, אבל אינם מקבלים אותה לפסוק כמותה להלכה-למעשה בדרך-כלל**.

למעשה – לא ידוע לי על מישהו מרבני חב"ד שמתיר האזנה לניגונים בליווי כלי זמר בשנת האבל. הרה"ג ר' יהודה ירוסלבסקי שליט"א פסק להתיר שמיעת ניגונים בלא ליווי של כלי זמר, הן בשנת האבל והן בבימי 'ספירת-העומר' ובימי 'בין-המצרים'.

*) בהוצאה החדשה – או"ח סי' סד.

**) נלקטו הדעות בזה בס' פסקי תשובה סי' תצג אות ד, וסי' תקס אות יא.